מעשה שהיה כך קרה.

לפני שנה לערך חזרתי מהצבא לחופשת "רגילה". בערב כשאני נכנס הביתה, אומר "שלום", ומיד מריח

משהוא לא בסדר. אמא רואה שאני עייף ואומרת לי "עמית, מקלחת ולישון", וכך עשיתי לשם שינוי.

בבקר אני קם והולך לחדר טלוויזיה. אמא שלי מגיעה אלי ויושבת לידי עם עיניים אדומות כשדמעה כמעט

זולגת מעיניה, והיא מתחילה לספר לי שגיא נסע לחו"ל לטפס עם תומר. הרגשתי חום אדיר שתוקף את

לבי. היא ממשיכה ואומרת "בדרך למטה קרה משהוא שגרם לגיא לפול". ואז היא אומרת ,עמית, גיא

נהרג". מיד זלגה הדמעה שהיתה בהיכון לצאת.

הורי, שהיו כהורים מאמצים לגיא ורויטל ביישוב, ואהבו אותם עד מידה שאינה יכולה לתיאור במילים.

כאשר אמרו לי לכתוב משהו ולהגיד על גיא, גם בערב שעשתה רויטל וגם עכשיו, אמרתי: "בסדר". אבל

הבעיה היא לא שאין מה לכתוב או לספר, אלא שיש יותר מדי מה לספר. אבל ממה אתחיל? מכל

המפגשים שהיינו יושבים אצלו בבית-אריה על צלחת פסטה ויין? או סתם תה עם שוקולד ופתי-בר?

ומשוחחים שעות ארוכות עד שאמי היתה מתקשרת להגיד שיש בי"ס למחרת. או שהגיע הזמן לישון? או

אולי, בעצם, אספר על האש בערב (וקלקול הקיבה שלפעמים קיבלנו למחרת)?

יש יותר מדי מה לדבר ולספר על חוויותינו ביחד ובכלל על חוויותיכם שלכם עמו. אפשר לכתוב, לספר

עוד הרבה יותר.

אז בקיצור, גיא, ביננו, בלי שכל הנוכחים שומעים, אתה באמת חסר לנו. לפחות אנו מקווים שאתה

מאושר איפה שלא תהיה.

עמית

ההספד הבא

חזרה לרשימה