המטוס שלי המריא שלשום דרך דמעה שקופה, וכל הקלישאות התחברו למציאות משונה ביותר בלי גיא. בדרך כלל עומדות לרשותי מילים מקוריות, אבל הפעם המצב הוא שונה. לכתוב על אהובי בלשון עבר, בגוף שלישי, ממש לא מתאים גם לא עכשיו כשאתה כל כך כאן. ובכל זאת אספתי מספר קטעים ומחשבות בכדי לשתף ולא להכביד בהן. כמה טיפוסים אתם מכירים? אני שואלת באיטלקית משובשת, שיש בהם חיוך כשהם הולכים לישון ואותו אחד בדיוק כשמתעוררים? שאין להם טלוויזיה ופלפון במאה ה-21, אבל נוגעים במעמקי נפשו של הפאלם פיילוט? שמפרקים כסא ענתיקה של חבר טוב ואף אחד לא ממש כועס עליהם? שיודעים את כל המילים של "אל אל יחזקאל", אבל לא מכירים אף שיר של הביטלס? שנמצאים שם בכל רגע, גם אם לא התראיתם שנים? אני מכירה אחד כזה, מיו אמיקו גיא, ואני מתגעגעת אליו ממש ממש. בקרתי בהרים לפני שבועיים. סופת שלגים נוראית קבלה אותי לחיקה והתלוננה אתי על מזג האויר ועל בכלל. כמו שתי נשים סיציליאניות, קשישות, עטופות בצעיף אבלים גדול, ישבנו והתלוננו ביחד, הויטה לא דולצה בכלל. תכף ומיד נסעתי למקום חם יותר במורד העמק, לקבל את החיוך שאתה מסכים לי עליו. כזה שמפסיק להתלונן. גם קניתי גרביים חמות כמובן. ובכל זאת אהובי, איזה מין פרצוף צריך להמציא עכשיו? בכלל, אך אחד מאתנו ממש לא יודע איך להתאבל. אני מתאמנת במראה ללפעמים ואז אתה מציץ לי שם מאחורה ונותן לי פרצוף משלך שלא משאיר לי הרבה אפשרויות. ממלא אותי בשמחה על הבחירה באהבה ובחיים, על הבחירה בנו למרות כל ההבדלים. ברכבת, בדרך לברלין, עם כל הצוררים, אני מדברת לעצמי בעברית, מה כבר יגידו? אני מגלגלת שוב ושוב את המלה חברות, בפלפון, בשיחה עם עצמי, עם זרים, בחלום בהקיץ, עומדת על עומקה של החברות האדירה, בינך לבין הוריך, אחותך, חבריך לחיים לילדות, לעבודה, משפחתי, מעריצות אהובה, שכן, משהו שהכרת על האל-פמיו לחמש דקות, הכלב של השכונה.. התאהבתי בך בגלל ערך פשוט ויסודי זה אשר בחרת בו כדרך חיים וכמקור למחשבה והשראה, והפכת את כל הדרמות וההרים שטיפסתי עליהם, לגבעות קטנות עגולות ופשוטות. פשטות שעטפה אותנו והיתה לאחד מיסודות הבית של אנחנו השניים. אני מביטה במשפחה, בחברים ובעצמי ומבקשת את אותה שמיכה פשוטה, להתעטף בה, לחמם את כולנו ולא להרגיש שנתתי משהו על מנת לקבל. כשאוכל, אני יודעת שתהיה גאה בי, ואז אני מכירה כבר את הפרצוף הזה של גיא, שהצליח לשכנע בחורה לא כל כך ספורטיבית מגבעתיים, לטפס על הארובותיים בעין פארה, לקפוץ למים בזוויתן, או לעבוד עם ילדים. קבלתי ממך, בעיקר, אומץ למה שאני יודעת מבית הורי, שהוא נכון בחיים. הבחירה היא ברורה גיא, רק לא כל כך ברור לי כעת איך? בארצו של קלוינו, סופר, שאהבנו כל כך, מצאתי המון סיפורים אמיתיים כאלה כמו, למשל, המרבה רגליים שחוצה בשוויון נפש את הכביש המטפס בטוסקנה, ולא יודע שסכנה צפונה לו ועוד מעט ינחת על ראשו ערמון גדול וטרי, כזה, שעטוף במעטפה קוצנית ירוקה, לפני שמקלפים אותו, והוא מגיע מיושן ומאובק לארץ. והרגע הכל כך כואב של המרבה רגליים הוציא ממני חיוך גדול וסיפור אחד קטן על חוסר מזל. חשבתי לעצמי, כמה יפים הם אותם רגעים קטנים של החיים, שלמדנו כולנו להעריך לצדם של רגעים עצומים כמו פסגה של הר, חתונתם של גיא והילה, חופתם של פייר ועידית, הריונם של תומר ואריאלה, חזרתו של פיני לארץ וגילויה של מאיה, לידתם של עילם, יוני ועמית, גל עילאי, כשאלי התקבל לאבנת, כשכל משפחת קרמר נסע לחופשת סקי בשוויץ, כשעמית התגייס, כשגל מלוח במיוחד עטף אותי בנמל תל-אביב, כשרותם חגגה חמש, כשדורון סיפר לך על המצאה חדשה ומיוחדת במינה בשם כינרת, כשגלעד לימד אותי לטפס, על סיר ג'חנון של אמא, כשמשלוח חולצות מגוהץ הגיע מסבתא יפה, המשאית של סבא הילל. אני במטוס מריחה את הבית, תיאבון בריא מנחה אותי לצד הגיון מעורפל. איך לנווט את המשך הדרך? אין לי מושג, אבל אולי עוד בסוף אני אוציא רשיון נהיגה. כל התמונות מרצדות לי עכשיו בערבוביה ואני רוצה לצפות בהן אתך, מכורבלת כמובל על הספה. אבל אני פה במטוס, פתאום נראה לי שאני במטוס כבר חודש. דרך אותה דמעה שקופה אני מנסה להציץ ולספוג את השמש של המזרח התיכון. היה לנו חלום משותף, שיפת יקום יום אחד וידבר ותאמין לי ידידי, שאם הייתי יכולה עכשיו, הייתי סוגרת לו קצת את המקור, הוא לא מפסיק לילל ולצרוח. יש לי עכשיו חלום אחר ואתה בודאי יודע מהו. אקצר אהובי, כרגע, אוסף של מחשבות וקלישאות, לא ימצה אותך, אותנו, את כל החיים המופלאים שחווית. אבל הכתיבה עבורי היא אמצעי מרפא. נחתתי בארץ, כל כך התגעגעתי הביתה, לאנחנו השניים, להורים, לאחים, לחברים לכל הילדים. יש לי חוץ מסל גדול בבגדים חדשים, גם המון חיבוקים לכולם, ביחד, זה ברור, יהיה לנו פחות קשה. בטלוויזיה בחיי ערוץ 33 מקרינים את "עמק הנהר האדום" וידעת את כל המילים של גון בריון בעל פה. מסתיים לו השיר כמה נכון במשפט שלא יכולתי להמציא "כאן עמוק מתחת נמצא אדם גדול". ההספד הבא חזרה לרשימה