Guy Kremer


Guy Kremer

ספר אורחים

מאת: EllSkalty דואר אלקטרוני: elladdire@daff.pw

תאריך: 2020-01-12
Order Now Cod Fedex Stendra Commander Xenical En Ligne Cialis Para Se Usa Buy Cialis Priligy Spain Kamagra With Paypal Uk


מאת: פייר סדאי דואר אלקטרוני: e.i.sadai@gmail.com

תאריך: 2016-01-08
בס"ד
אלול תשע"ד

כותב החפץ חיים בספר שמירת הלשון:

"מנהיג היקום אינו מדקדק על האדם לאמור לו: אושיעך רק באופן שתהיה צדיק! ... רק מנהיג היקום אומר לו לאדם: לא אושיעך אם תהיה מורד ח"ו!
כי כל זמן שאין האדם מורד במנהיג היקום לעקור מצוותיו בכוונה – יוכל לקוות לכל טוב!"

לפני למעלה מעשרים שנה, גיא ז"ל ואני יצאנו לחפש עבודה בדיג באלסקה.
לאחר חיפושים ממושכים, איתרנו שתי ספינות וכל אחד מאיתנו הצטרף לאחת מהן כדי לצאת למסע דיג חורפי בים ברינג – אחד האזורים הימיים הסוערים ביותר בעולם, הממוקם צפון מערבית לאלסקה. אני הצטרפתי לספינה גדולה למדי שעסקה בדיג יחסית בטוח, ואילו גיא ז"ל הצטרף לספינה די קטנה שעסקה בענף הדיג המסוכן ביותר במקצוע.
וכך יצאנו לדרך באמצע החורף, שני חבר'ה ישראלים על שתי ספינות דיג באזור בו נפגשים זרם של האוקיינוס השקט עם זרם של הים הצפוני מעל מדף בקרקעית בגובה של כשלוש מאות מטרים (אם זכרוני אינו מטעני) – מתכון שהופך את הים לאחד הסוערים בעולם (התמונה המצורפת צולמה ב-1979 ע"י ספינת מחקר בים ברינג – Bering sea).


ספינת מחקר בים ברינג (1979).
בס"ד

אני עבדתי בלב ים כחודש ימים רצופים, ויכול להעיד שלפעמים המים היו יחסית שקטים, ולפעמים הספינה שלנו (בעלת משקל של כ-120 טון) הטלטלה על בין גלים (אולי נכון יותר לתאר אותם כ"גבעות") בגובה של כעשרה מטרים, כאילו היתה קליפת אגוז.
בחסדי שמים הספינה שלנו עמדה בסערות בכבוד, אך הגיעה בקשר שמועה על ספינה שטבעה. באחד הלילות, ביקשתי מסגן רב החובל לנסות ליצור קשר עם הספינה של גיא ז"ל (ידעתי את שמה), אך לא היה מענה בקשר (פלאפונים ואינטרנט היו באותם זמנים מחוץ ללקסיקון).
במהלך המשמרות הארוכות (16 שעות כל אחת), הייתי מביט אל האופק בלילות חשוכים וחושב לעצמי שאי שם בין הגלים נמצא גם גיא, אלא שבהשוואה לספינה שלי, גיא יצא על ספינה קטנה (או לחלופין על "גיגית" גדולה).

לא הייתי בדיוק "אברך" כשעבדתי באלסקה, ולא היה לי רקע דתי.
על כל פנים, מצאתי עצמי בלב ים נושא תפילה אישית ופשוטה לבורא עולם, ומבקש ממנו שגיא יצא מדיג הזה בריא ושלם.
כעבור חודש בלב ים, חזרתי לישראל בעקבות פציעה, ואילו גיא המשיך עוד זמן מה בעבודה באלסקה. עברו עוד מספר שבועות וגיא התקשר אליי ארצה; אחרי חילופי הדברים והשאלות הרגילות, אזרתי אומץ, ואמרתי לגיא בקול מעט נבוך בערך את הדבר הבא: "תשמע, אני ראיתי את הגלים, וראיתי את הספינה שעליה עלית, פשוט התפללתי לשלומך". לא ידעתי מה תהיה התגובה של גיא – הוא הרי היה מאד רציונאלי, ואף אחד מאיתנו לא הגיע לאלסקה עם רקע דתי...
התגובה של גיא היתה מפתיעה ונחרצת: " אז כנראה שזה מה שעזר, כי אחרת אין לי מושג איך יצאנו מזה!"
גיא הסביר שבסביבה של הספינה שלו טבעו ארבע ספינות (באותן שנים, דיג באלסקה דורג כעבודה השנייה בעולם בדרגת הסיכון שלה – במקום הראשון היתה העבודה המפוקפקת של ניקוי ותיקון צינורות נפט אי שם בצפון כדור הארץ).
הוא הוסיף וסיפר כי גלים שטפו את הסיפון של הספינה עליה עבד, ובאיזשהו שלב משאבת המים של הספינה נתקעה ולא ניתן היה לשאוב אותם החוצה עד הדקה
ה-99, ובקיצור גם הספינה שלו כמעט וטבעה.
חשוב לציין – בעוד שניתן לשרוד זמן מה עם חליפת הצלה במים בטמפרטורה סבירה, הרי שבאלסקה שהייה במים מעבר לכמה דקות בודדות ללא חליפת מיגון מיוחדת (ומסורבלת במיוחד ללבישה) עלולה להסתיים באסון בגלל איבוד חום קיצוני (היפותרמיה).
בס"ד

אי- שם בלב ים, צעיר ישראלי ללא קשר לעולם התורה והמצוות, נושא תפילה פשוטה לבורא עולם שישמור על חברו הטוב שנמצא גם כן אי שם בין גלי הסערה, וזוכה בחסדי שמים למענה שגובל בנס של ממש.
ההצלה הזו מחזירה אותי אל דברי החפץ חיים:

"– כי כל זמן שאין האדם מורד במנהיג היקום לעקור מצוותיו בכוונה – יוכל לקוות לכל טוב!"

שנזכה לזכור וליישם, ושלא נזדקק לניסים.




תהה נשמתו של גיא ז"ל צרורה בצרור החיים.


מאת: פייר סדאי דואר אלקטרוני: e.i.sadai@gmail.com

תאריך: 2015-11-28
בס"ד
כ"ז אלול תשע"ה

לקחת את עצמך קצת פחות ברצינות

באחת השיחות שלי עם גיא ז"ל, הוא תיאר בפני את אחת הדרכים לאפיין אנשים; גיא טען כי יש אנשים שלוקחים (או לא לוקחים) את עצמם ברצינות, ובמקביל מתייחסים (או לא מתייחסים) אל החיים ברצינות – חישוב פשוט יוביל אותנו לארבע אפשרויות (לוקח את החיים ברצינות ואת עצמו לא ברצינות, לוקח את עצמו ברצינות ואת החיים לא ברצינות, ועל זה הדרך).
נדמה לי שרבים יסכימו איתי על כך שגיא התייחס ברצינות רבה למה שעסק בו, אך לא היתה לו נטייה מופרזת לקחת את עצמו ברצינות, ועל כך יכול להעיד גם הסיפור הבא:
היה זה בפרו, באחת ההפוגות של גיא ז"ל, של תומר ושלי באכסניה בין טיפוס על הר אחד לשני.
בין גיא ז"ל לביני התעוררה מחלוקת מקצועית סביב השאלה מה סדר הפעולות הנכון בארגון חניית לילה המצריכה שינה עם שקי שינה בשלג ללא אוהל (נדמה לי שתומר שמר על עמדה ניטראלית בוויכוח). אני ציטטתי את מה שהראל ואני למדנו ממדריך טיפוס בריטי בקורס אי שם באלפים, ואילו גיא ז"ל הסתמך ככל הנראה על ההיגיון שלו וחלק על הדברים בצורה נחרצת. באותו הלילה הלכנו כולנו לישון, ורק המחלוקת נותרה תלויה ועומדת באוויר.

למחרת בבוקר אני פוגש את גיא, ובין חילופי המשפטים השגרתיים של התחלת היום, הערתי הערה שהזכירה לגיא את הוויכוח מאמש, גיא קפץ מיד והגיב בנחרצות שזה לא נכון, ולא כך עושים, וכו'... הבטתי בו לרגע ועניתי: "גיא, אתה לא מדבר לעניין". היה אפשר לצפות מגיא לתגובה חריפה עוד יותר, אך במקום זאת הוא שתק. לאחר כמה רגעים חייך והעיר משהו בסגנון: "לא מספיק שעוד לא ממש התעוררתי, עוד רוצים שאדבר לעניין...".
אם אדם אחר (אחד שלוקח את עצמו ברצינות – כדברי גיא ז"ל) היה נקלע למצב דומה, היה עלול לטפס על סולם גבוה של אגו חסר פשרות וממשיך את הוויכוח עוד ועוד, ובלבד שלא להודות בטעות...
היתה זו דוגמה פשוטה ואמיתית כיצד מגיב אדם שאינו משועבד לרגשי גאווה וחשיבות עצמית.

ננסה לקשר מעט את הדברים לתקיעת השופר של ראש השנה הבא עלינו לטובה; ונעיין בקטע מהספר "חביב אדם - עבד נאמן" /שורץ, יואל בן אהרן.
"התקיעה בשופר של איל, מלמדת אותנו, להיכנע לפניו יתברך כשם שעשו זאת אברהם אבינו ויצחק בנו, יצחק אבינו היה מוכן למסור את נפשו למען ה׳ יתברך, ואברהם היה מוכן להקריב את כל היקר לו — את בנו יחידו.
... השופר מלמד, לקבל את הכל באהבה כמו בעת העקידה, וכבר נפסקה ההלכה, ששופר של ראש השנה הוא של איל כפוף, ״דבראש השנה כל כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי.״ תרגום: שופר של ראש השנה שהוא כפוף מלמד,שבכל שיותר האדם מתכופף ומכניע את עצמו - עדיף יותר".
באתר "הידברות" מופיע סיפור קצר שמספר הרב פנגר שליט"א כדי להסביר את האימרה:
מעשה בנהג משאית שעלה על נתיבי איילון, ולא הביא בחשבון את גובהה. מתחת לאחד הגשרים, המשאית נצמדה לתחתית הגשר ונתקעה; לא ניתן היה להסיע אותה קדימה או אחורה.
לא עבר זמן רב, ופקק ארוך של נהגים עצבניים השתרך מאחורי המשאית. לאחר מאמצים הצליחו להביא למקום גרר שניסה לחלץ את הרכב, אך ללא הועיל – המשאית תקועה והנהגים צופרים בחוסר סבלנות...
לפתע, הגיח למקום בחור צעיר ואמר לנהג שהוא יחלץ את המשאית. הנהג השתומם בספקנות ואיפשר לו לנסות. ניגש הבחור אל הצמיגים, רוקן מהם את האוויר, ואיחל לנהג דרך צלחה.
ככה זה בחיים, אומר הרב פנגר, לפעמים אדם מרגיש שהוא תקוע, ומה שנדרש כדי לפתור את העניין זה קודם כל "להוציא קצת אוויר" ולהנמיך את תחושת החשיבות העצמית שלנו ("עשו לי, שתו לי, לקחו לי," ועל זה הדרך...).

״דבראש השנה כל כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי.״

ובמונחים של גיא ז"ל: לקחת את החיים קצת יותר ברצינות, ואת עצמנו קצת פחות ברצינות.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.


להבדיל - שנה טובה ומבורכת לכל עם ישראל.


מאת: רויטל דואר אלקטרוני: karambelo@aim.com

תאריך: 2014-09-27
הימים ימי סליחות, אני בתור לבקשת ויזת עבודה. כל עשרה חודשים יש לבקש וזוהי מטלה בירוקרטית איומה ומעייפת, אבל שכרה בצדה, הוא בשהות ההמתנה. זמן לחשוב, זמן לחשבון נפש עונתי. במקריות מדהימה ,כדאי לעשות את הויזה בסוף חודש אלול. עדיין קשה לי המחשבה, שאני מבקשת מצרפת להשאר בה, כשכל כך הרבה מחיי ישארו תמיד בישראל וגם אתה גיא, חלק שלעולם לא יפרד מחיי ומארץ ישראל. ההמתנה הארוכה היא מתנה, כמו שאמרתי. מחשבות על העתיד מתערבבות בזיכרונות עבר
:
ואני חושבת על שיעור העברית מתקדמים שיערך הערב, שיעור ראשון השנה, לאחר שבוע הפתיחה של תלמוד התורה. התחלה מבטיחה, מספר רב של תלמידים, שתמיד שמחים לשמוע על ארץ ישראל .הקטנים סקרנים לשמוע על מה קורה ומה עושים ילדים ישראלים בחופשה והמבוגרים מעל גיל שישים רוצים קצת מהניחוח של ישראל הישנה, הנאיבית, שאני מתגעגעת אליה, כמו אליך
.
בשיעורי המבוגרים וגם בפעילויות תלמידי התלמוד תורה אני משתדלת להכיר לפריזאי המצוי , את אותם רגעי קסם וחסד של ארץ ישראל הישנה. מנסה להסביר שהקסם שם עדיין, למרות הנאיביות שנעלמה, שיש חסדים רבים שרק צריך לרצות למצוא אותם והקול שלך יוצא מגרוני ואומר: שיתאמצו הצרפתים שלך. שיחפשו אותנו , הצוררים ויגלו נפלאותינו. מה שנכון...

.אבל אני רוצה להגביה עוד, לעזור גם לי להתאמץ, להתעלות ולמצוא את הטוב שיש בכל מקום ובכל אדם, אז אני בוחרת לשיעור מבחר שירים של פעם, של חווה אלברשטיין ויוסי בנאי והחלונות הגבוהים ואסתר עופרים ואריק איינשטיין ואפילו עופרה חזה ואילנית נשמעות עכשיו כמו ניגון עתיק

הלילה ליל זיכרון, תלמידי ישמעו את ארץ ארץ ארץ, מילים שייקה פייקוב , ביצוע אילנית
ארץ בה נולדנו ארץ בה נחייה , יהיה מה שיהיה. בשיעורים שכאלה , אתה שם מה שלאחד הוא דיקדוק לי הוא מורשת שנותרה בי, מורשת של אנשים טובים, משפחה חברים ושלך, גיא
מורשת שנותרה בי ומחזקת אותי, המקום להתעלות ולמצוא חיובי גם במצבים הכי נוראים. אני פתאם מחייכת לעצמי באמצע התור לויזה, אתה שם, אומר לי לא להתעצב, שיתאמצו קצת הפרנסאווים. השיעור מוכן למחר והזיכרונות גם. אבוא לחלוק אותם בקרוב


מאת: רויטל דואר אלקטרוני: karam@aim.com

תאריך: 2014-09-27
הימים ימי סליחות, אני בתור לבקשת ויזת עבודה. כל עשרה חודשים יש לבקש וזוהי מטלה בירוקרטית איומה ומעייפת, אבל שכרה בצדה, הוא בשהות ההמתנה. זמן לחשוב, זמן לחשבון נפש עונתי. במקריות מדהימה ,כדאי לעשות את הויזה בסוף חודש אלול. עדיין קשה לי המחשבה, שאני מבקשת מצרפת להשאר בה, כשכל כך הרבה מחיי ישארו תמיד בישראל וגם אתה גיא, חלק שלעולם לא יפרד מחיי ומארץ ישראל. ההמתנה הארוכה היא מתנה, כמו שאמרתי. מחשבות על העתיד מתערבבות בזיכרונות עבר
:
ואני חושבת על שיעור העברית מתקדמים שיערך הערב, שיעור ראשון השנה, לאחר שבוע הפתיחה של תלמוד התורה. התחלה מבטיחה, מספר רב של תלמידים, שתמיד שמחים לשמוע על ארץ ישראל .הקטנים סקרנים לשמוע על מה קורה ומה עושים ילדים ישראלים בחופשה והמבוגרים מעל גיל שישים רוצים קצת מהניחוח של ישראל הישנה, הנאיבית, שאני מתגעגעת אליה, כמו אליך
.
בשיעורי המבוגרים וגם בפעילויות תלמידי התלמוד תורה אני משתדלת להכיר לפריזאי המצוי , את אותם רגעי קסם וחסד של ארץ ישראל הישנה. מנסה להסביר שהקסם שם עדיין, למרות הנאיביות שנעלמה, שיש חסדים רבים שרק צריך לרצות למצוא אותם והקול שלך יוצא מגרוני ואומר: שיתאמצו הצרפתים שלך. שיחפשו אותנו , הצוררים ויגלו נפלאותינו. מה שנכון...

.אבל אני רוצה להגביה עוד, לעזור גם לי להתאמץ, להתעלות ולמצוא את הטוב שיש בכל מקום ובכל אדם, אז אני בוחרת לשיעור מבחר שירים של פעם, של חווה אלברשטיין ויוסי בנאי והחלונות הגבוהים ואסתר עופרים ואריק איינשטיין ואפילו עופרה חזה ואילנית נשמעות עכשיו כמו ניגון עתיק

הלילה ליל זיכרון, תלמידי ישמעו את ארץ ארץ ארץ, מילים שייקה פייקוב , ביצוע אילנית
ארץ בה נולדנו ארץ בה נחייה , יהיה מה שיהיה. בשיעורים שכאלה , אתה שם מה שלאחד הוא דיקדוק לי הוא מורשת שנותרה בי, מורשת של אנשים טובים, משפחה חברים ושלך, גיא
מורשת שנותרה בי ומחזקת אותי, המקום להתעלות ולמצוא חיובי גם במצבים הכי נוראים. אני פתאם מחייכת לעצמי באמצע התור לויזה, אתה שם, אומר לי לא להתעצב, שיתאמצו קצת הפרנסאווים. השיעור מוכן למחר והזיכרונות גם. אבוא לחלוק אותם בקרוב


מאת: Eri(pierre) Sadai דואר אלקטרוני: e.i.sadai@gmail.com

תאריך: 2013-09-13
בס"ד
כ"ח אלול תשע"ג


כשקשה לך זה מפתח אותך

גיא ז"ל היה בחור חרוץ; בדרך כלל היה יסודי ושקדן בכל אשר עשה, בין אם קרא ספר בספריה, תכנן מסלול על מפה, או ניסה לבצע צעד מורכב בטיפוס צוקים. גיא לא אהב סיבוכים; כאשר משהו היה משתבש בלוח הזמנים או התכניות שלו, היה לפעמים ממלמל "חיים פשוטים, חיים פשוטים...". כזה היה גיא - הוא שאף לחיים מעניינים ועם זאת פשוטים. מה שגיא לא חיפש, היה חיים קלים. למעשה, כמדומני שעוד בתקופת התיכון גיא טען ש"כשקשה לך זה מפתח אותך", - עיקרון שהיתה לגביו הסכמה בקרב החבר'ה. למעשה, אם היינו נתקלים במצב קשה, לפעמים מישהו היה ממלמל: "אני מרגיש עכשיו מה - זה מפותח...".

פעם גיא ז"ל הסביר לי מדוע הוא לא רצה להתנסות בסקי – הרעיון שמעלים את האנשים בעזרת "מעלית" לפסגת ההר ומאפשרים להם לגלוש בחזרה למטה, - כך לדבריו, נתפסה בעיניו כחסרת אתגר ועניין. פתרון קל ונוח להגיע לפסגה לא עניינה את גיא. חוסר העניין הזה בפתרונות קלים, בא לידי ביטוי גם בקבלת החלטה בעלת השלכות הרבה יותר רציניות; היה זה בזמן שגיא טייל במזרח. תושב מקומי אחד ניסה לעניין ולקרב את גיא להינדואיזם, גיא סירב. לשאלתו של אותו מקומי מדוע, ענה גיא שהוא אינו מעוניין לשמוע משום שהוא יהודי. המקומי הסביר לגיא שאין כל סתירה, וכביכול אם הוא יהודי אז הוא בעצם הינדי... -"אתה מבין?..." - כך בערך הסביר לי גיא, "אין לו שום בעיה, פשוט לגמרי: מי שיהודי הוא כביכול הינדי, קלי - קלות...".
"קלי קלות" - אחד הפיתיונות בחיים שעלולים להוביל אדם לקבלת החלטה שגויה – פיתיון שאותו מקומי כנראה הכיר וגיא ידע לזהות בבירור מבלי ליפול ברשתו.

תורת ישראל אינה מציעה פתרונות קלים במשעולי חייו של האדם; נהפוך הוא - פעמים רבות היא מנוגדת לטבע האדם (כך שמעתי פעם את הרב אורי זוהר שליט"א מסביר בדרשה בבית הכנסת שלנו). אדם רעב יושב לשולחן ורוצה לאכול, עליו לרסן את תאבונו ולבדוק לפני כן: האם מה שהוא רואה על השולחן ראוי לאכילה? אדם רוצה מאד לספר משהו לחברו - האם הדברים ראויים לסיפור? אדם ספג ממישהו עלבון ורוצה להתפרץ עליו בחזרה - האם יש לו הכח להעביר על מידותיו ולהבליג?
אנו נתקלים בהרבה צמתים של בחירה וקבלת החלטות בחיים היומיומיים שלנו; היהדות מלמדת אותנו להכריע על סמך סיווג האפשרויות כנכונות או שגויות ולא כקלות או קשות. מי ייתן ובפרוס השנה החדשה עלינו לטובה, נדע לשפר את יכולת ההבחנה הזו ולזהות את הגבול האמיתי (ולעתים המטושטש) בין נכון, שגוי, קל וקשה.

ערי (פייר)


מאת: רויטל דואר אלקטרוני: Karambela@aim.com

תאריך: 2013-03-16
כולנו אסופה של כולנו. אסופת חוויות, זיכרונות משפחתיים, טיולי חברים, רגשות שחווינו, רשמים שספגנו מאחרים. חיים שעוצבו על ידי מאגר גנים ביולוגיים ביסודם אבל גם על ידי תכונות חברתיות, נרכשות, מתפתחות. מהן אותן תכונות שנדבקות אלינו, כי ראינו אצל אחרים ורצינו גם ? מתן הן נולדות התכונות האלו ומתי קיבלנו רשות לאמץ אותן?

כל אחד מאתנו הוא תרכובת שמתעצבת ומשתנה ברבות השנים ובכל אחד מאתנו מעט מכל אחד אחר.מעט מאחר, שאנחנו מכירים כבדרך אגב ויותר מאחר שחלק עמנו את חיינו. מה מקורי ומה שלנו שיוצרים את אופיו של אדם בוגר? היופי האמיתי הוא שתכונות אלו ואלו נדבקות אחת לשנייה ויוצרות אדם מיוחד במינו, כמו גיא

הייתה לי הזכות והברירה הטבעית לחלוק עם גיא שבע שנים של אהבה ולמידה הדדית, שבמהלכן קרה כל כך הרבה, שלפעמים אני מרגישה שהן היו הרבה יותר.
המפגש בינינו הוליד תכונות רבות שהפכו להיות חלק מרויטל הבוגרת. תכונות בגיא שזיהיתי במשפחת קרמר, חלקן בחבריו וחלקן שהיו ייחודיות לאיש המקסים הזה והיו מראה עבורי בכל בוקר. חלקן נשמרו לצדי גם כשאינו כאן ועומדות לצדי במיוחד בימים של אתגר בארצות זרות

למדתי מגיא תעוזה, חוצפה, הומור וחברות מהי. תכונות מסוימות מהעושר האדיר של אישיות מורכבת ומרובת גוונים. חלקן כבר היו נטועות בתוכי משכבר והתעצמו והפכו לבולטות יותר כאשר צלמו אינו כאן אבל רוחו בודאי ובודאי מלווה אותי למקומות ולאנשים החדשים בחיי.

למשל החוויה הצרפתית. ההומור הבריא של גיא עזר לי מאד בימים הראשונים בחברה המשונה והמתנשאת הזו של ....ומשתפי פעולה (כפי שהגדיר אותם ). לימודי השפה היו משימה בלתי אפשרית ללא התעוזה שהוא קומם בי ( את יכולה חברה שלי) החוצפה הישראלית הבריאה נשמרה עמי כשהלכתי לחפש עבודה כמנהלת תלמוד תורה כשאני בקושי מדברת עשרה משפטים שלמים בשפה החדשה

הזיכרונות עם גיא לא נשארים רק בעבר, התכונות שבו מלוות אותי, מחזקות אותי ומבריאות אותי בימים עצובים. החברות הבלתי מתפשרת של דמותו, כערך בלתי מתפשר בתוכנו, היא מעלה שעליה בנינו את הקשר בינינו כשהכרנו וכך נותרתי עמה וכך ממשיכה. חברות אצילה שהותיר בינינו ובזכותה ובגללה אנחנו ממשיכים להתגעגע תמיד

רויטל


מאת: שוש הרטום דואר אלקטרוני: arte@netvision.net.il

תאריך: 2011-10-10
פעם חשבתי שאפשר לפתור כך.

כך פותח יהודה עמיחי את שירו "שעת החסד".

ערב ראש השנה אנו מתקהלים, מתאספים בתחנה לאוטובוס האחרון שלא יבוא ומתוך תנועה שעת החסד חולף על פנינו גיא הגדול.
גיא, שהמסגרת הפרטית מילאה את כל מהותו, את מחשבותיו ואת רצונותיו לכלול, באהבה וללא כפייה, את האדם, את הארץ ואת היקום כולו. ככל שגדלה תפיסתו גדלה והתעצמה, כך גדלה שמחתו וזכתה להארת האור האלוהי.

שירו של עמיחי מהדהד בראשי כבר שנים רבות, כשאני מחפשת רגעי חסד קטנים , שהם קטנים אך גרעיניים בעצמתם. בגילוי ובחוויה של רגע כזה טמונים אנרגיה היכולה להניע אותנו שנים רבות. כך הבנתי את עמיחי היוצר בהינף קולמוס חוויה בעלת עצמה בל תתואר ברגע קטן אחד.

גיא אתה שם למעלה ממתין עמנו ומביט לעוד שעת חסד קטנה, שתניע לנו את השנה הבאה.


שעת חסד / יהודה עמיחי

פעם חשבתי שאפשר לפתור כך:
כמו אנשים שמתאספים בחצות בתחנה
לאוטובוס אחרון שלא יבוא
בתחילה מעטים אחר כך עוד ועוד .
זו היתה הזדמנות להיות קרובים זה לזה
ולשנות הכל ולהתחיל יחדיו עולם חדש.
אך הם מתפזרים
(שעת החסד עברה ולא תשוב)
כל אחד ילך לדרכו .
כל אחד יהיה שוב אבן בדומינו
למצוא לו תואם חדש
במשחקים שאין להם סוף.


מאת: עמי חלק דואר אלקטרוני: ami.hallak@gmail.com

תאריך: 2011-10-07
אלפי סליחות,
הרבה זמן אתה צף ועולה בראשי ולא טרחתי לחפש...
אני גאה להגיד שהיית חבר שלי.
לא אשכח את הפעם שנסענו יחד מאיזה ארוע ועברנו בכביש עוקף נס ציונה- ראשון והראית לי את הקיר אבנים ששם אתה מתאמן לפעמים...
"תחזיק רגע את ההגה החלון מלוכלך וצריך לנקות... המגב לא עבד טוב..." אז התרוממת מהכיסא והושטת את היד וחצי גוף וניגבת את החלון מבחוץ.."

*גיא ואני נפגשנו בצבא, אהבה למחשבים וD&D חיברה ביננו ולאחר הצבא הקשר היה רופף מעט... החיים לוקחים אותנו למקומות רחוקים מכל הבחינות.
אבל המוות לוקח למרחק שלא נוכל לצמצם. אזכור אותך לעד.


מאת: רויטל דואר אלקטרוני: kedem_hila@walla.co.il

תאריך: 2011-08-31
כשהקיץ חודר מתחת לעורי, גם בתמזיג האירופאי של פריז, חרדות חודרות לתוך חדרי. חרדוניות למראה משתזפות תחת השמש. מחשבות עצי תפוח מבשילות בפאתי מדרון בדולומיטים למחשבות חצב המחשב הנץ גבעולו.

מחשבות קיץ וחודש אוגוסט במיוחד אינן פשוטות. הרבה שמחות גדלות לצד אובדן. מחשבות שאינן מוותרות לאף אחד מאתנו, מתיישבות בראש ומעלות זיכרונות מורכבים וכואבים. לכל אחד במקומו שלו תרכובת שונה של זיכרונות. זו שלי כוללת תיק גדול שיצא לטיול ותיק קטן יותר שעמד להצטרף אליו. תשע שנים לאחר מכן, התפוחים מסמיקים שוב, החצב בטח מתגרד בתוך הבצל שלו ואומר עוד מעט אציץ החוצה ואני מעלה זיכרונות ומחכה. מחכה לסתיו שהרוח הקרירה שלו תביא עימה מחשבות חדשות. חושבת עליך ועליכם. רויטל (אוגוסט פריז, 2011)


מאת: פייר (עדי) דואר אלקטרוני: e.i.sadai@gmail.com

תאריך: 2011-03-29
מגן אברהם

אנו חותמים את הברכה הראשונה בתפילת שמונה עשרה במלים: "ברוך אתה ה' מגן אברהם". פשוטו של הפירוש הוא שבורא עולם מגן על עם ישראל בזכותו של אברהם אבינו שעמד בעשרה ניסיונות של אמונה.
הרב וולך שליט"א נותן לכך פירוש נוסף בשם אחד מחז"ל; בכל יהודי קיימת נקודה רוחנית פנימית שלא ניתנת לביטול. אצל אחדים מאיתנו היא רדומה, אחרים מודעים לקיומה ומפתחים אותה; על כל פנים מדובר בנקודה רוחנית נצחית שעוברת בתורשה מדור לדור אצל כל אחד מאיתנו. אותה נקודה רוחנית של אמונה ניתנה לנו בתורשה מאברהם אבינו.

גיא ז"ל סיפר לי כיצד בזמנו נרשם במזרח לסדנת זן; במסגרת הסדנה התנהלו מספר מפגשים קבוצתיים עם מדריך יפני בעל וותק בשיטה. לקראת סיום הסדנה, תוכננה סדרת מפגשים אישיים בין כל אחד מהחניכים לבין המדריך. למפגש היה פתיח טכסי בו החניך היה אמור (למיטב זכרוני) להגיש תשורה כזו או אחרת למדריך ולהשתחוות. גיא הודיע מראש למארגנים שהוא מסרב להשתחוות! המארגנים הסבירו לגיא שבמידה וימשיך להערים קשיים הוא יושעה מהסדנא. וכך היה; גיא נכנס לחדר בו ישב המדריך, החילף איתו כמה מלים ויצא מבלי להשתחוות אפילו פעם אחת. כעבור זמן קצר " הושעה לצמיתות" מהסדנא.
גיא ז"ל סיכם שלדעתו הוא היחיד שאי פעם סולק מסדנת זן במזרח...

עם השנים, שמעתי את שיעורו של הרב וולך שליט"א, ועלתה בי המחשבה שסירובו (הכל כך אופייני) של גיא להשתחוות באותו המקרה לא נבעה רק מקווי האופי המרכזיים באישיותו; נדמה לי שבאותה השעה נבע הסירוב של גיא מתוך אותה נקודה פנימית שירש גם הוא מאברהם אבינו, נקודה שלא יכולה לסבול את הרעיון של השתחוות מנומסת אפילו למדריך זן בסדנת תיירים במזרח.

לפעמים, המהות היהודית שלנו צצה ועולה בניסיונות ורגעי מבחן קטנים (לכאורה) בחיינו; זו יכולה להיות עזרה לזולת, הודאה באמת גם אם לא נעימה, יושר במשא ומתן, ועוד. בכל פעם שאנו נתקלים במבחן שכזה, אנו שואבים את הכח לעבור אותו בהצלחה מאותה נקודה פנימית; ובכל פעם שאנו עומדים במבחן, אנו מגדילים ומחזקים אותה.
לכאורה, היתה זו עוד חוויה מנסיעה למזרח; בפועל- היה זה עוד ניצחון נקודתי של גיא בשעת מבחן וניסיון מתוך רצף המבחנים שעבר בחייו.

יהי זכרו ברוך!

פייר (ערי)


מאת: shir ran דואר אלקטרוני: arte@netvision.net.il

תאריך: 2011-03-29
וכך כתבה רביקוביץ באחד משיריה הידועים ביותר - "סוף הנפילה"

"אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה
רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו.
אלוהים מופיע אצלו באמצע הלילה,
ונוגע באיש ומפיג את ייסוריו.
אלוהים אינו מוחה את דמו,
כי הדם אינו הנפש.
אלוהים אינו מפנק את איבריו,
כי האיש איננו בשר.
אלוהים גוחן מעליו,
מרים את ראשו ומביט בו.
בעיני אלוהים האיש הוא ילד קטן, ילד קטן.

הוא קם בכבדות על ארבע ורוצה ללכת,
ואז הוא מרגיש שיש לו כנפיים, כנפיים לעוף, כנפיים לעוף.
אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,
רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו,
אלוהים מופיע אצלו באמצע הלילה,
ונוגע באיש ומפיג את ייסוריו.
עדיין האיש מבולבל ואינו יודע,
שנעים יותר לרחף מאשר לזחול.
אלוהים מבקש ללטף את ראשי,
אבל הוא מתמהמה,
הוא אינו רוצה להבהיל את האיש
באותות של אהבה.
אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,
רק אלוהים מכיר את סוף הנפילה".


מאת: Ravi I Singh דואר אלקטרוני: homme.sauvage@gmail.com

תאריך: 2011-03-29
In memory of my friend Guy Kremer: 1969-2002.

Abstract


University of Alberta

Is the New Paragraph More Readable than the Traditional Paragraph?

by

Ravi Inder Singh

A thesis submitted to the Faculty of Graduate Studies and Research
in partial fulfillment of the requirements for the degree of
Master of Science

Department of Electrical and Computer Engineering

©Ravi Inder Singh

Fall 2010

Edmonton, Alberta

Permission is hereby granted to the University of Alberta Libraries to reproduce single copies of this thesis and to lend or sell such copies for private, scholarly or scientific research purposes only. Where the thesis is converted to, or otherwise made available in digital form, the University of Alberta will advise potential users of the thesis of these terms.
The author reserves all other publication and other rights in association with the copyright in the thesis and, except as herein before provided, neither the thesis nor any substantial portion thereof may be printed or otherwise reproduced in any material form whatsoever without the author's prior written permission.
Dedication


In memory of my friend Guy Kremer: 1969-2002.
Abstract


The definition of the traditional paragraph has remained unchanged for generations of readers. Yet today the predominant form of the paragraph on the Web is so new that it can only be called the new paragraph. So the question is which is the more readable of the two paragraph formats? More specifically, how can the new paragraph be defined and how can its readability be measured against the traditional paragraph? A literature review reveals that no attempt has ever been made to define the new paragraph. A novel approach is taken: collect the headline stories from the top 43 English language online daily newspapers and use them to define the new paragraph. They exclusively use the new paragraph format and 1200 stories were collected from them over a period of four months. The results indicate a drastic difference between the old and new paragraph with the new paragraph being on average less than half the size of the old paragraph. Whitespace between paragraphs occupies almost exactly half a given story. Words of less than two syllables are the norm in a new paragraph.
To determine the readability of the new paragraph, a test of readability was performed using human subjects. A passage of text was selected and formatted according to the rules for the traditional paragraph and according to the metrics of the new paragraph. The cloze procedure is then used to decide readability. The reading test’s data is analysed and the results and future directions of the study are discussed in the conclusion.


מאת: דרור דואר אלקטרוני: just2click@gmail.com

תאריך: 2009-10-10
נזכרתי בך היום כשנסעתי ברחוב דיזינגוף בת"א. נזכרתי שפעם כשעוד הייתה המנהל שלי היית לוקח אותי טרמפ לרכבת ובאותו ערב קפצת לדיזינגוף לאסוף את חברה שלך. יצא לי מס' פעמים בשנה האחרונה להגיע לכוכב-יאיר ותמיד מצאתי את הכמה דקות האלו של לבוא והגיד לך שלום. נכון שלא היינו בקשר בשנים האחרונות שלך, אני בכלל הייתי בחו"ל באותה התקופה. ובכל זאת, אתה צרוב אצלי עמוק בזכרון, בזמנו אפילו תכננו עוד ילד (יש לי כבר שלושה) שנקרא לו גיא. עבור כבר שבע שנים ואני עדיין רואה בזכרוני כל מיני רגעים שלך. השנה האחרונה שלי לא קלה ומדי פעם אני נזכר באיזה משהו שעשית ושואב מזה כוח.
תנוח לך בשלום, אני עוד זוכר אותך


מאת: לאה קוחל דואר אלקטרוני: HILA43K@YAHOO.COM

תאריך: 2008-01-01
חמש שנים להעדרך גיא

עולים וגואים הזכרונות
אישיותך הנדירה לא משה מזכרוננו
זכרך מעלה מחשבות חמות אודות ענווה, יושר, סקרנות אינסופית
ואומץ למצות את שהחיים נתנו לך בזמן הקצר שהיה.
השארת בנו חלל ששואב את הגעגועים לשמוע אותך
לראות את הברק בעיניך כשאתה תומך ברעיון או פרויקט
וזה אומר גם חברים וגם חברים של ההורים שלך
כל אלו לא נשכחו בתוך הזמן הצפוף שהיה לך
הייחודיות שלך גיא היא נצחית
ואת זכרך הלב לא נותן לשכוח.

משפחת קוחל
שלמה לאה רינת אייל


מאת: טלי יריב דואר אלקטרוני: talyariv@012.net.il

תאריך: 2007-12-27
גיא .. היית מאמין .. מחר אני בת 34, עקפתי אותך
ואתה כל כך חסר פה.
הבן שלי ליאם כבר בן 7 לומד,וחבל לי שלא זכה להכיר אותך,אלא רק מהסיפורים שלי עליך. הוא לומד קפוארה , גבוה יפה וחמוד ונראה לי שהיית בכיף מעיף אותו לקיביניפלוך רק בשביל לחשל אותו, כי הרי תמיד אמרנו שמה שלא הורג מחשל.
אילו רק ידעת כמה התחשלתי בשנים האחרונות.
אויי גיא הרי אתה הספקת ב33 שנות חייך מה שרבים לא הספיקו ולא העזו ב70 שנות חייהם , ואני.....ב34 שנותי זכיתי בכל "המתנות" שאנשים בגיל 70 זוכים להם.
הייתי ביום ראשון עם ליאם ביום סולו רק הוא ואני בספארי וכשעברנו ליד"אורוות" הקרנפים לא יכולתי שלא לחוש בצביטה כזו בלב,והלילה היה ליל ירח מלא והרגשתי כאילו אתה מדבר אליי שולח לי מסר שהנה יש לך סיפור לליאם , סיפור שיחרט
ואני מבטיחה לך גיא שהרבה אחרי שאני ואחרים כבר לא ניהיה כאן אתה עוד תמשיך להיות , בזכות הסיפורים והאנקדוטות המיוחדות האלו .
יש כל כך הרבה רגעים בהם אני חושבת מה היה קורה לו יכולתי לתפוס אותך לשניה ,ולהגיד לך איזה אושר עצום זה היה לו היית פה , חכה רק עוד רגע, איזה אושר היה לראות אותך ואת רויטל נושאים פרי אהבה משותף, לראות אותך דוד מטורף לנסיכה הקטנה של אוש וגיא, איזה אושר זה היה פשוט לראות אותך , פשוט שתיהיה
הגעגוע הוא עמוק חי ונושם, ואתה חסר-כל כך חסר
34 ...כן נהייתי סבתא'לה..
בטח אם היית יכול היית שולח לי, איזה שולח זורק לי על הראש בקבוק עם מיכתב שצוחק על גילי הכרונולוגי ביולוגי התקדםובכדי להיות לא משתמע לשתי פנים גם שולח לי מקל סבתא וסט שיניים תותבות,
טוב בסדר הבנתי הזדקנתי , חכמולוג..
אתה זה שניצחת ותחשאר צעיר לתמיד.
מתגעגעת .
טלי


מאת: רויטל דואר אלקטרוני: karambela@bezeqint.net

תאריך: 2007-02-14
14.2.2007
יושבת לצד שולחן עבודה, שושנים אדומות שקבלתי ממחזר נאמ, קוראת מיליות אהבה באינטרנט. מתעצבת במעט, כשמילים של אחד לאחרת, מבשרים לי שהעולם אוהב היום עוד טיפה יותר. במעלה הרחוב נערות עם זרי פרחים ובלונים של הליום והחורף נוגע בפקעות הרקפת רחוק ממני בארץ שלי, שאני לא בה כרגע.
אתה יודע שכל שנה אני מחכה לקסם הנפלא הזה, שמעיר פקעות מדובללות משנת קיץ ארוכה, מצמיח מאותה קשישה מתקלפת, עלמה צעירה ומושכת, המרכינה ראשה בבישנות לכל גברבר צעיר, שצומח פרא לידה.

מתרגשת כשאני רואה זוג מאוהב , מתנשק באמצע הרחוב, יודע שאין אף אחד מלבדו בעולם הזה, שאוהב יותר. מתרגשת כשאני קוראת מילים של רחל לדודה,של ירון לתמר, של חבר לאחת.

ואיפה המילים שלי. אני יושבת ממתינה למכתבי האהבה שלי, שיעמיסו את התיבות הוירטואליות, שיכבידו לדוור על הכתף. שיכתימו את פרק האצבע של זה שכותב אותם בדיו אדמונית מאוהבת.
שיציפו בו התגעגעות לבית משותף, לסעודת חברים מסביב למדורה, לבישולי יום שישי, כשרבים מי ישטוף את הכלים ומי יזרוק את הזבל.
מכתבי אהבה כאלו, עם כריכה עבה ומיליון סודות משורבבים בשיפולי הדף המקופל. מכתבי אהבה על פיתקאות משוויצות, בכתב יד קטן וצפוף ומשתוקק. מכתבי אהבה על מכאובי אהבה, מכתבי אהבה שאין לאף אחרת, כי אני לא אף אחת אחרת. מכתבי אהבה שיתגודדו ויתנו אהבה עם כל המילים, שכתבתי אני.

כן, למרות שהיום יום אהבה שהוא לאו דוקא שלנו העברים. זה עוד יום שעושה געגועים לאהבת אמת, שתגיע במהרה ולך, אהוב יקר.


מאת: פייר דואר אלקטרוני: itst@netvision.net.il

תאריך: 2006-09-24
בס"ד

כתוב בקיצור שולחן ערוך (סימן רטו, סעיף ב'):

"אמרו רבותינו זיכרונם לברכה אחד מבני המשפחה שמת, ידאגו כל המשפחה. משל למה הדבר דומה, לכיפה של אבנים, כיון שנזדעזעה אחת מהן נזדעזעו כולן. כלומר שמידת הדין מתוחה כנגדם עד שתתרפה מעט מעט. כי כל שבעה החרב שלופה, ועד שלושים היא רופפת, ואינה חוזרת לתערה עד אחר שנים עשר חודש. לפיכך שלושה ימים הראשונים יראה האבל את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין כתפיו, משלושה ועד שבעה כאילו זקופה כנגדו בקרן זוית, משבעה ועד שלושים כאילו עוברת לפניו בשוק, ואחר כך כל אותה השנה עדין מידת הדין מתוחה כנגד אותה המשפחה. .... ....וכן אחד מהחבורה שמת, מידת הדין מתוחה כנגד כל החבורה, וידאגו כולם."

לכאורה, תמוה הדבר, שמידת הדין מתוחה גם כנגד חבריו של נפטר.
ה"מכתב מאליהו", מרחיב בעניין תפקידו של חבר או אדם קרוב בחיינו.
אדם מגיע לעולם הזה כדי לתקן מספר דברים, ובין השאר, לתקן מידות מסוימות המצויות בו עצמו.
תיקון המידות מתאפשר בין השאר באמצעות מפגש עם אנשים נוספים; המפגש שלי עם אדם נוסף, מאפשר לי להיחשף להשתקפות מסויימת של חלק ממידותי; שיקוף זה מאפשר לי לראות את אותם חלקים שבי הטעונים תיקון כזה או אחר. יתרה על כן, לעתים קרובות, נדמה לי שאני מזהה אצל הזולת מגרעת מסויימת, מבלי להבין שבעצם זיהיתי מגרעת השייכת לי. חז"ל תמצתו את העיקרון הנ"ל באימרה: "הפוסל במומו פוסל."- איתרתי אצל הזולת מגרעת, אך בעצם היא קיימת בראש ובראשונה אצלי (ואולי אינה קיימת כלל אצל אותו חבר "משקף"?...).

אין מקרה בעולם, ובכלל זאת, גם למערכות היחסים שאנו מפתחים במהלך חיינו יש תכלית, האנשים הקרובים לנו אינם כאלה באקראי, יש למערכת היחסים שלנו איתם תפקיד משמעותי במסגרת התיקון שאנו אמורים לבצע בעולם הזה.
כשם שלכל אדם יש את הייחוד שלו, כך גם לכל מערכת יחסים יש את התפקיד הייחודי שלה. התיקון שמתאפשר לי לבצע עם אדם מסויים הוא ייחודי לאותה מערכת יחסים. אין למערכת הזו תחליף. את מה שמשקף לך חבר אחד, לא יוכל חבר שני לשקף באותו אופן.

כל חברות פותחת בפנינו פתח ייחודי לתיקון מאד מסוים בנפשנו; ברגע שנפטר מן העולם הזה אדם קרוב לנו, אותו פתח ייחודי לתיקון מסויים כבר לא קיים עבורנו.
אדם המאבד חבר קרוב, חי בתחושה שהחברות לא מיצתה את עצמה.
נשארת תלויה ועומדת השאלה האם בנוסף לתחושת האובדן, הספיק להשלים את אותו תיקון שהיה אמור לעבור עם אותו חבר בעולם הזה, או שמא גם התהליך הזה נקטע באיבו...

לאבד חבר קרוב, פירושו גם לאבד מישהו שידע לשקף לי חלקים מאד מסוימים בנשמתי, ואשר רק בעזרתו ניתנת לי האפשרות לנסות ולתקן אותם.
אדם שאיבד חבר קרוב, משול לעניות דעתי לרכב הנוסע בלילה, ופתאום אחד מפנסיו הקדמיים כבה; עליו להיזהר ולחשוש שמא יסטה מהכביש בהמשך הנסיעה...

את הדברים האלה שמעתי במהלך השנה החולפת מפיו של רב העוסק בייעוץ זוגי מחד, (ובאומנויות לחימה מאידך).
קשה לבטא במילים את הכאב שאני חש מאז גיא עזב את זה העולם; ההסבר של ה"מכתב מאליהו" הצליח להגדיר לי באופן ברור יותר, את אחד ההיבטים של אותו הכאב שלא הצלחתי עד היום לתאר במילים- כשגיא עזב, איבדתי חבר, ומרגע שהסתיימו חייו בעולם הזה, הסתיימה עבורי, בין השאר, האפשרות הייחודית והחד פעמית להתפתחות ותיקון של חלק מעצמי (ממש כשם שכל אחד מחבריו היה עבורו...).

גיא, דבר תורה זה, מוקדש לעילוי נשמתך.

יהי זכרך ברוך.


ערי (פייר)


מאת: משה לוי דואר אלקטרוני: moshe770@hotmail.com

תאריך: 2006-09-21
ב"ה כ"ח (=יח"י) אלול ה'תשס"ז - ימות המשיח
יחי המלך!

מי שקורא - אני את גיא ע"ה לא שכחתי - היום יום השנה שלי זכרתי אותו. הכאב טרי לי כמו ביום ששמעתי את הבשורה לפני כשנתיים.

מעניין מה קורה עם הוריו משפחתו ובת זוגו.

בברכה לשנה טובה ומתוקה!

משה לוי
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!


מאת: טלי יריב דואר אלקטרוני: taly_kadoshyariv@hotmail.com

תאריך: 2006-09-17
ארבע שנים..
היית מאמין ?
אז זהו שאנחנו ממש לא.
התבגרנו
התחתנו
אנחנו הורים
והפנים שלך ...
נשארו אותו דבר.
אתה הגבוה הרזה השנון
שכולנו נשאנו עיניים למעלה בכדי להביט בפניו
שוכב כאן
ופניך הם אבן.
וכשנרצה לאמר לך כמה מילים נרכין את הראש אליך
ולא להפך .
ארבע שנים.....
ואתה כאן במקום יפה כזה ,
רואה כל שקיעה,
כל זריחה.
אז נכון שזה לא כמו בנאפאל
או כמו מפיסגתו של הר זה או אחר
אבל זה הכי יפה מהבית שלך.
אנחנו מרכינים ראש אליך לאבן לדבר אליך
אבל אתה
וזה ברור לכולם
עדיין מביט מלמעלה.
ושוב ..העיניים מורמות לנסות ולתפוש אותך
בכל משב רוח שמלטף את פנינו
באיוושת העלים שפתאום נשמעת כקולך
כי את הנפש שלך אי אפשר לעצור
לא באבן , לא באדמה , גם לא במוות.
הנפש שלך חופשיה ,מרחפת ,מטפסת
ממשיכה לבעור , לחיות , להתעצם בתוכינו.
ארבע שנים....
זה כבר מספיק להסתובב לראות עולם.
אני רוצה לצעוק לפעמים-אולי כבר תחזור?!
הלוואי והייתי יכולה להזכיר לך את הגעגועים...
האלו שהרגשת שם רחוק..שניסית קצת להסתיר
תיזכר בכאב הזה שהם עושים בלב
ותדע שאנחנו מאוד כואבים
מאוד אוהבים..
והגעגועים ממשיכים
כי ככה זה כשאתה לא ואנחנו כן בחיים..


מאת: טלי יריב דואר אלקטרוני: taly_kadoshyariv@hotmail.com

תאריך: 2006-09-17
היי אתה שם!!
שוב היה לך יום הולדת , שוב לא היית
אבל השנה החלטתי לחגוג לך .
יום חמישי נסעתי לספורטן כן כן ריקודי שנות ה-60 עם ראובן סיוון.היית מאמין שהגמד עוד מרקיד? ועוגד את כל הריקודים הישנים שרקדנו אבל את כולם רק שהחליף להם את המוסיקה למשהו עכשוי.
צחקנו על כל הדברים ואפילו הוא שלח אותי להדריך ריקוד"האריה ישן בלילה" והוא עדיין ישן.
בסוף הערב ראובן שאל אותי וואו מה קורה איתי ואם התחתנתי. הזכרתי לו שלפני שש שנים הייתי אצלו בביקור הריוני משהו, והוא בנוןשלננטיות שאל מה אם בעלך ? הגבוהה נו הרקדן...
גם הוא גכר בסופו של דבר את המתיחה שעשינו ברחובות לאיתמר... אז חגגתי לך יום הולדת לפי כל החוקים , אפילו רקדתי עם מתלמדים רק כדי לתת להם פליק בשמך בסיבובים של הפסדובלה.
מזל טוב גבר!!
ושיהיה לך טוב איפה שאתה !!!


מאת: טלי קדוש-יריב דואר אלקטרוני: taly_kadoshyariv@hotmail.com

תאריך: 2006-07-24
קרמר היקר ...
תדע לך שלרגע זה לא מפסיק וכשחושבים עליך יש הרגשה גדולה של פיספוס.כמה היית יכול להיות מאושר,אבא בעל למרות שבורגנות היתה בשבילך מילה גסה , נראה לי שגם אתה התרככת, כבר היית קרוב.
היום במבט לאחור שמנסה לתאר קצת איך ההרגשה לקבל את הבשורה על הסתלקותך המעופפת אני מוצאת במילים של אביב גפן תשובה .אבל לא באופן רומנטי , אלא באופן הרבה יותר עמוק. כי כשאתה כתבת לי מכתב ידעתי שזה רק בישבילי .האדמה באמת נשמטה תחת רגליי
"עיגולים שחורים במקום עיניים -
רואים עלייך, שלא נרדמת.
אל תרגישי מיוחדת,
את לא הראשונה ששיכורה.

בבת אחת פתאום צוחקת,
זורקת חיוכים לכל אחד.
אבל בפנים את מתפללת,
בואי, רוח.

השדים באים בלילה,
קולעים צמות מהכאב.
זה רק הלב שכואב לך,
אל תדאגי...
זה רק הלב

על הבמה בצד עומדת.
כשאני בזרקורים, זה קל להתאהב.
זה רק הלב שכואב לך,
אל תדאגי...
זה רק הלב

אמרת שאת רוצה לברוח,
כדי לשכוח ת'עיר הזאת.
אבל את אף-פעם לא עוזבת,
את מכורה כבר לבעיות.

הלכת לים, חיכית לי ולא באתי.
כי ראיתי כבר יותר מדי זריחות.
צעקת לכוכבים שמעלייך-
בואי, רוח.

השדים באים בלילה,
קולעים צמות מהכאב.
זה רק הלב שכואב לך,
אל תדאגי...
זה רק הלב

אז תחלמי שאני שר לך,
שאני חושב עלייך כשאני כותב.
זה רק הלב שכואב לך...
אל תדאגי,
זה רק הלב.


מאת: רויטל שלומן דואר אלקטרוני: karambela@bezeqint.net

תאריך: 2006-07-10
גרב,
ובחלום שלי, אני יושבת איתך על ספסל מעץ, מתקלפת, משתזפת בשמש של אגם,כמו סרמיונה כזה, עם אויר שטעים לנשום, מתובל ברחשי מטבח מעולה. תמונה ממוקדת של בתים צבעוניים המתאחים ברקע בהמון ירוק וכחול. אני יושבת עם רגליים בזווית צידית, ירך על ירך, עקב על קרסול, חצאית מגלה עור, גו זקוף ומוטה לעבר ידך, נוח לי. אתה מסיט תלתלים שרוקדים לי על המצח. מחליק על ידי, עיניים נעוצות בשלי, לא מפסיקים לדבר, ביננו מונח הספר שלי בדיוק בעמוד של הסיפור, שאתה הכי אוהב.
אנחנו צוחקים מכל דבר, בגדים קלים ונפש קלה.מתערבבים בצלילים הגרוניים הכי נעימים בעולם. צוחקים אחד עם השניה, צוחקים כשהשמיים מאדימים מלהסתכל עלינו, צוחקים ומאושרים\\\"

ובחלומי הקטן עכשו, המילים נערמות ולצדן מסע נוסף לארץ אחרת, ירוקה, שיש בה התגשמות של השליחות החינוכית שתמכת בה כל כך. אתה בטח גאה שם איפשהו ועושה חיוכים קטנים של כל הכבוד. עצוב לי שאתה לא פה לארוז לי עם כל האריזות. לפעמים אני עוד לא יודעת איך להתחיל בלעדיך. חתש.


מאת: טלי קדוש-יריב

תאריך: 2005-08-02
קליוסטרו המעופף ! יום שני היום שעה 1:00 בלילה - יום חם ומייגע היה היום והלילה ממשיך אותו לח וחם. מן לילה כזה כמו ימי שני שרקדנו בפוקוס, אי אפשר לישון אח"כ בימי שלישי היינו רוקדים באוניברסיטה שם לפחות היתה בריכה ויכולנו לזנק למים אח"כ. הבן שלי בן ארבע וחצי יודע כבר טוב מי אתה מרוב סיפורים שרצים פה.לטל יש ילדה שגדולה ממנו ב1/2 שנה ושניהם מה זה חמודים ביחד. אנחנו נפגשים בתדירות גבוהה מאוד. לפני חודש טל וליאת עשו טיול ,היה חשוב לטל להיות בדולומטים הוא א ידע היכן בדיוק פרשת כנפיים ועפת מאיתנו לנצח אבל כשהוא היה באיזה שביל הוא הרגיש ואז (אתה הרי מכיר אותו הוא היה במכונית) הוא ניגן את השיר של מרסדס סוסה בקולי קולות ובכה ושר והכל התבלגן לו והוא כל כך התגעגע אליך ,כמו כולנו. זה היה רגע מרגש מאוד וקשה מאוד. אז תדע שהנה כבר אותותו 3 שנים שאתה לא כאן עם הרגליים על הקרקע והראש אי שם בעננים ,אלא כולך שם בעננים ,והנה בעצם אתה פה בתוכנו בכל דבר שאנחנו עושים ביומיום . אתה פה! תשמור עלינו כן...ותעשה שמח לאילו שהצטרפו אליך בזמן האחרון מנסיבות דומות,הרי אנחנו יודעים שאתה יודע לעשות שמח. אוהבת -טלי


מאת: גילי דואר אלקטרוני: GIZHAVEK@NETVISION.NET.IL

תאריך: 2005-06-15
משתתף בצער משפחתו, חבריו ומכריו. שירתתי אחריו בח"א במדור תחמ"ש. יצחייק גילי


מאת: רויטל דואר אלקטרוני: karambela@bezeqint.net

תאריך: 2005-05-03
כשהייתי קטנה , פחדתי מהמילה הזאת, עם צליל של פטיש וסיום מבהיל. עם יובש שבא אחריה וכעס של קיץ. גדלתי. מלקושים מגיעים תמיד. גשם אחרון. לפעמים בטיפטוף מנקר ומרגיז ביום מעושן וחמסיני. כשהבטן יודעת שכבר יגיע הגשם הזה כי השמיים אפורים וסמיכים ובסוף רק זרזיף, מלכלך יותר ממנקה, מלקוש איכס. לפעמים יבוא משום כלום אחרי רוח קרה ומתעצמת, משמיים כחולים, בשטף מנקה. נשימה אחרונה לפני הקיץ. קבלתי נשימה כזאת אתמול, אחרי כמה נשימות חופש וכמה מילים טובות בעבודה. נשימה שעושה לי מרווח לעוד עשייה שגיא היה גאה בה. גשם של ילדים נכנס דרך הדלת. חזרנו מהחופש הם קוראים לי. אפילו געגוע צמח בקולם הצעיר. געגוע ראשון. העיניים שלי גדלו בשמחה. התגעגעתי גם. געגוע אחר. הרוח הקרה המשיכה לנשב. חולצת האביב הדקה והצבעונית לא מספיקה. אבל בלב יש חיבוק. יצאתי מהעבודה לרחוב, הלכתי ברגל, ילדים רטובים מגשם אחרון צוהלים לקראתי. מתי נוסעים למימדיון? אוהבים מים הבדואים הקטנים שלי. אוהבים אותי. שלולית במאי על אם הדרך, האוטובוס מעיף קצת בוץ על נעלי אביב חדשות. עיניי שטופות בשמחה ואני אוחזת בידי מלקוש. לא מפחדת ממנויותר. נראה אותך קיץ עלי, על זיכרונותיך המרים


מאת: לאה קוחל דואר אלקטרוני: palomak@bezeqint.net

תאריך: 2005-03-02
כתבתי סיפור פרי המצאתי כמובן על הטיפוס האחרון של גיא ותומר בדולומיטים, לקבוצה בה אני משתתפת בכתיבה של סיפורים קצרים אצל סופרת ציפי שחרור בסדנת האומנים של תנועת הקיבוצים. לשקול דעתכם, אהובה משה, להוסיף, המקום כאן אינו מאפשר. נא התייחסותכם, לאה


מאת: שוש שמואלי אמסלם דואר אלקטרוני: ams_m@eilon.org.il

תאריך: 2005-02-06
לכול משפחת קרמר היקרה !

אין אובדן גדול יותר מזה , אין נחמה,אין תחליף!
לא יחזירו לנו לא את גיא ולא את כול הקרובים
אליו להיות מה שהיו לפני!!!,

לכן הזכרון,כואב כול כך!

הקמתם אתר יפיפה .

נותר רק לחבק אותכם חזק חזק להיות איתכם,
ולאחל שלא תדעו עוד צער.

חוש ההומור של גיא הבדיחות הקטנות וה"עקיצות"
עדיין מעלים אצלי חיוך על השפתיים (איזו החמצה
של חיים צעירים).

באהבה מכול משפחת שמואלי,מוראד,ואמסלם
הקשר ביננו הוא יותר ממשפחה הוא מבחירה.
06/02/05
קיבוץ אילון



מאת: טלי

תאריך: 2005-01-03
היי חביבי !
כמו שאתה יודע ליל הסילבסטר חגגנו יומהולדת לי- 31 וואו, בדיאבד עם כל מה שקרה כאן בשנה האחרונה זה היה נס שהצלחתי לחגוג אותו,אבל אתה בטח יודע את זה. בכל מקרה אז הנה עשיתי מסיבה כמיטב המסורת שאתה זוכר ,והגיעו איזה 50 איש וכמובן שטל ואישתו היו ,ואנחנו לא הפסקנו לרקוד!! אפילו ריקודים שאתה ואני כבר שכחנו ממזמן רקדנו.זה מחזה מטורף לחלוטין לראות 30 איש רוקדים שורות בסלון שלי ועוד 20 מסתכלים במבטים של:"התחלקו על השכל החבר'ה האלו".ותאמין או לא אבל אי אפשר היה לעבור את הערב הזה בלי להזכיר אותך איזה שלוש ארבע פעמים בהקשר של כל שיר ענתיק...
זוכר איך רוקדים:PUMP UP THE JAME?" אז זהו שאני לא זכרתי וטל קירטע כמו הווספה של סקוטר מן.
מה אני אגיד לך ,היית חסר ,כל כך היית נהנה פה עם כל השגעונות שהיו פה ,ותאמין לי לא חסרו פה בלונדיניות שהיית יכול לרדת עליהן חופשי והןלא היו אפילו מבינות את זה.
תודה שיחד עם כל האנשים שיושבים לצידך דאגתם שאני אזכה לחגוג את החיים.
נ.ב. תארתי לעצמי שלא מתאים לך שאני כבר אצטרף לבלבל לכם את השכל,הרי אני לא יודעת לשתוק,כיאה לפולניה מצוייה.


מאת: Ravi I Singh דואר אלקטרוני: risingh@telusplanet.net

תאריך: 2004-12-20
Friendship Bridge--

(Apologies - The typesetting is not configured for English)

Here Guy and myself can be seen taking our last few steps out of China and into Nepal. It had not dawned on us how much different Nepal would be than China, but of course we both knew that it would. It was just another day of travelling for us with red tape to cut, busses to catch, and hotels to find. The Friendship Bridge crossing itself was not terribly symbolic but served as a point of reference to us for what we had accomplished so far.


-- Between Camp 2 and 3
It is late afternoon and we are decending back to Camp Two after having ascended to Camp 3. Mount Everest is in the background as we pose on the scree covered glacier that forms the serac highway to Camp Three. We had found the sign in a bus depot a while back and decided that this was the time and place to put it and us into the same photo. Another sign "No Gang-Fighting After Consuming Alcoholic Liquors" didn't quite make it to the photo shoot that day



מאת: רויטל שלומן דואר אלקטרוני: karambela@bezeqint.net

תאריך: 2004-11-29
מעלה בית הקברות בכוכב יאיר. חצבים מתבוננים בי כשאני עוברת.
יום השנה הלועזי, זה לא התאריך הרשמי לאזכרה
ולא שצריך ביננו יום השנה הרשמי. כל יום הוא זיכרון . וזיכרונות הם אישיים. בעיני המתבונן.

יצאתי מיום עבודה מקוצר , לפני תוכנית אסטרטגית לניהול ימים מועדי משבר.
והתוכנית היא. שאין שום תוכנית. פשוט עושים מה שמתחשק.
אחרי פגישה טובה מאד בעבודה. כלומר - תקציב נוסף ממקורות סרבניים בדרך כלל. הרגשתי את הרוח קוראת לי החוצה. מספרת לי את המשך היום.
רוח של סתיו, כן כן, אני מכירה אותה מהריח שלה כשאני קמה בבוקר. אני מכירה אותה מהעלים שלמעלה כשהם מתחילים לדבר בינם לבין עצמם. אני מכירה אותה אישית. נוח לי איתה

גיא היה יוצא לטיולים ארוכים עם כמה חברים קרובים ולכל אחד היתה מין מטלה שכזאתי . להביא פנס, להביא שימורים, להביא חומוס, להביא מפה. ולכל אחד היתה גם מטלה אחרת, מיוחדת של להיות אחראי על איזשהו כוח טבע. אחד על השמש , אחד על הגשם, אחד על רעידות אדמה וגיא היה אחראי על הרוח.
היה לו דיבור עם הרוח, כמו שלאף בנאדם אחר שאני מכירה לא היה . הוא ידע להתלטף בה , כשבאה מזדנבת אחרינו בחוף הים בלילה יולי. הוא ידע לקבל ממנה הצלפות חדות בפנים, בפיסגה של אברסט כזה או אחר. הוא ידע להתרטב ממנה כשעמד עם חבר בנמל בתל אביב על השובר גלים. הוא ידע לחייך אליה כשהיא הגיעה בסתיו והזיזה חצבים.
וככה כשהלך, הוא כנראה הותיר בי חיבה לרוח הזו. שלקחה אותו לחיקה בחמישי לספטמבר.

אז יצאתי לי החוצה לאיזה דיבור קטן איתה צלצלתי לפיני , בן דוד וחבר ובקשתי ממנו שנלך לקבר. ככה בשתיים וחצי מתאים לך ?
מתאים.

לפני כן עוד אספתי עם חבר קפה בארומה, קניתי פרחים לבנים ועציץ כתום והלכתי לפגוש את פיני בצומת רעננה.

"איך


מאת: לאה קוחל דואר אלקטרוני: palomak@bezeqint.net

תאריך: 2004-09-24
24.9.04
גי א ,

נזכור ולולם לא נשכח אותך גיא. אישיותך
הציווחדת ייחודית ובעלת מארג שרק יחידי סגולה זכו לו.

שנתיים לזכרך הוא רק מושג זכרך נצח - ואנו
שומרים לך מקום בלבנו.

רבים כמו גם הוריך מכריך אוהביך וידידך ברחבי העולם מוכירים אותך ומלווים אתזכרך לעד.
היה מאיר במקום ו אתה נמצא כמו שהארת את
עיניינו כאן.
לפעמים אני רואה כוכב נוצץ וחושבת על האור הגדול שאתה מפיץ.
מהאוהבים אותך משפ קוחל


מאת: טלי יריב דואר אלקטרוני: taly_kadoshyariv@hotmail.com

תאריך: 2004-09-23
יקירי...
ערב ראש השנה ואתה כבר שנתיים צוחק עם החברה למעלה, לפני שנה קיבלת לצידך את סבא שלי .בטח זרקת איתו דחקות על תקופת המנדט הבריטי והפורעים הערבים.וגיחכת לעצמך שעכשיו אתה מבין מאיפה האופי המופרע שלי.ודווקא היום אני מרגישה יותר בטוחה שאתה רואה הכל ויודע הכל ,ושהיית שם איתי ועם סבא שלי ודאגת לשמור עליי מפני הבלאגן הפרטי שלי , בטח אתה משתגע מהשעות שאהובה ואני דיברנו ובכינו וצחקנו אבל כל כך חיזקת אותי במצב שהייתי..ובזכותך חייכתי גם ברגעים הכי נוראים פשוט היה לי ברור שתביט בי מלמעלה בחיוך זדוני ותגיד:"אויי ממש קשה לך ,,,מיסקנה ,רוצה דלי לדמעות ? כתף לבכות ? אז זהו שאין בנמצא".....ומיד קיבלתי הבעת חיוך מטופשת.כן גם אמא שלך ישבה ובכתה איתי אבל אחרי דקה ורבע אי אפשר היה שלא לצחוק..
אבל בכל זאת..הזמן עובר ואתה עמוק בלב ברגש ובתודעה ולעולם לא תוכל לברוח מהמקום הזה.
תמיד תהיה הראשון בזיכרון שלי לרגעים הכי מצחיקים טובים וגם מיוחדים

אוהבת לעולם וזוכרת-טלי


מאת: לאה קוחל דואר אלקטרוני: palomak@bezeqint.net

תאריך: 2004-09-20
ג י א , 20.9.04

שנתיים ימים ואין כמעט יום ללא מחשבה על העדרותך
מחיינו, זה כמעט בלתי נתפס.
במחשבה בהירה נראה כאילו המקום הטהור של החלל במדרון ההוא זך וטהור כאישיותך, הכאב חד ומחשבות
מתרוצצות, מה יכול להיות ואין. ויחד עם זאת הפרידה הבלתי נמנעת כואבת ואמיתית יותר מכל מחשבה. גיא היית לנו לעוגן למבוגרים כמוגם לחבריך
ידעת לשמור קשרים מן העבר הרחוק זכרת אותנו ואנו
לא נוכל לשכוח אותך לעולם.
לפעמים אני רואה כוכב זוהר וחושבת עליך גיא, ורק להבזק של שניה נדמה שאתה ממשי- ונדם.
היה פשוט אתה בכל מקום בו הינך ביקום. מנוחתך עדן
ידידת המשפחה לאה.


מאת: לאה קוחל דואר אלקטרוני: palomak@bezeqint.net

תאריך: 2004-09-18
גיא

חותמך הוא נצחי, עכשיו שהלכת מאיתנו בשקט
במקום שרק היקום עד למתרחש, אהיה אמיצה ואומר כי הזמן אינו מקל ולו במעט מהכאב
אבל מקומך אינו בין המבכים ואתה גדול היית עוד בקטנותך מתנשא מעל כולם ייחודי.

גיא, הלב לא נותן לשכוח , גם אם הדמעות ייבשו, ואני מכרה וותיקה של המשפחה ולא ראיתיך רבות בבגרותך, עדיין זוכרת אותך
וזה לא ישתנה.

לעתים כשאני מביטה השמיימה ורואה כוכב נוצץ אני חושבת שזה הכוכב שלך גיא כי מקומך ביקום גדל כפי שתמיד היית בחייך.

זוכרת בכאב, מצטערת מאד שחייך נקטפו בעיבם.
וכמובן מבינה פחות ופחות את סדרי העולם.

ידידת המשפחה

לאה קוחל


מאת: לאה קוחל דואר אלקטרוני: palomak@bezeqint.net

תאריך: 2004-09-18
18.9.04
גיא

עברו שנתיים אך חותמך הוא נצחי.
הלכת בשקט במקום קסום שרק היקום היה עד לאסון הנורא מכל.

גיא היית ילד אמיץ נער מחונן ואמיץ עם אמונות חזקות בדרכך - כזה אתה גיא.
אני לא חושבת עליך בלשון עבר עדין הכאב צורב. כידידה ומכרה וותיקה שלכם הקרמרים,
אני עדיין מבכרה.

גיא, אתה לא בין המבכים גדול היית בילדותך
בנעורך ובבגרותך, הגדלות לבשה פנים חדשות כמו שהשתנית לנו מול העינים כך משתנים.החיים של המקורבים והיקרים לך


מאת: לאה קוחל דואר אלקטרוני: PALOMAK@BEZEQINT.NET

תאריך: 2004-09-18
גיא 18.9.04

הזמן החולף אינו משנה דבר זכרך הוא נצח
וייחודך ןחןתמך גיא נשארו בכל מקום בלבבות רבים מיקירך ומכרך הרבים.

כואב מאד להזכר בחלל הריק שהותרת גיא כצוק היית בחיך וגדולך היום ותר ללא שיעור ללא
אפשרות לאמוד את גדלתך האמיתית

זוכרת אותך תמיד ונוצרת בלב את אישיותך המופלאה. כוכבך זוהר ולעתים אני רואה . לאה


מאת: לאה קוחל דואר אלקטרוני: PALOMK@BEZEQINT.NET

תאריך: 2004-09-18
גיא

שנתיים לזכרך הם רק זמן אתה נצחי לגבי
גדולתך מלווה אותי בחיי ולא משנה הגיל.
גיא היית לנו לצוק איתן מומחה בכל שנגעת בו ואדם מופלא נישא מכל.

הלכת בשקט במקום שרק הטבע היה עדך ולנו לא נותר אלא לשמור את זכרך בלבנו לעד.

חברה וותיקה שלך וההורים.

לאה


מאת: לאה קוחל דואר אלקטרוני: PALOMK@BEZEQINT.NET

תאריך: 2004-09-18
גיא

שנתיים לזכרך הם רק זמן אתה נצחי לגבי
גדולתך מלווה אותי בחיי ולא משנה הגיל.
גיא היית לנו לצוק איתן מומחה בכל שנגעת בו ואדם מופלא נישא מכל.

הלכת בשקט במקום שרק הטבע היה עדך ולנו לא נותר אלא לשמור את זכרך בלבנו לעד.

חברה וותיקה שלך וההורים.

לאה


מאת: לאה קוחל דואר אלקטרוני: PALOMK@BEZEQINT.NET

תאריך: 2004-09-18
גיא

שנתיים לזכרך הם רק זמן אתה נצחי לגבי
גדולתך מלווה אותי בחיי ולא משנה הגיל.
גיא היית לנו לצוק איתן מומחה בכל שנגעת בו ואדם מופלא נישא מכל.

הלכת בשקט במקום שרק הטבע היה עדך ולנו לא נותר אלא לשמור את זכרך בלבנו לעד.

חברה וותיקה שלך וההורים.

לאה


מאת: לאה קוחל דואר אלקטרוני: palomak@bezeqint.net

תאריך: 2004-09-18
גיא

חותמך הוא נצחי, עכשיו שהלכת מאיתנו בשקט
במקום שרק היקום עד למתרחש, אהיה אמיצה ואומר כי הזמן אינו מקל ולו במעט מהכאב
אבל מקומך אינו בין המבכים ואתה גדול היית עוד בקטנותך מתנשא מעל כולם ייחודי.

גיא, הלב לא נותן לשכוח , גם אם הדמעות ייבשו, ואני מכרה וותיקה של המשפחה ולא ראיתיך רבות בבגרותך, עדיין זוכרת אותך
וזה לא ישתנה.

לעתים כשאני מביטה השמיימה ורואה כוכב נוצץ אני חושבת שזה הכוכב שלך גיא כי מקומך ביקום גדל כפי שתמיד היית בחייך.

זוכרת בכאב, מצטערת מאד שחייך נקטפו בעיבם.
וכמובן מבינה פחות ופחות את סדרי העולם.

ידידת המשפחה

לאה קוחל


מאת: רויטל דואר אלקטרוני: karambelo@bezeqint.net

תאריך: 2004-09-13
געגוע אחר, הרגשה של כאב שהזמן מנסה לטפס עליו. תמונה של חוסן ויופי מכה בבטן מכות יבשות. לפעמים מתיישבת בלב כמו ענן כבד. לפעמים מרחפת כמו נוצה, מרגשת ומעלה חיוך. לפעמים עושה מרגיזים, לפעמים עושה חיבוק.
בקשת ממני תמיד לעשות משהו עם המילים שמתרוצצות לי בראש. לכתוב. אני יושבת כל יום, מנהלת יומן מורכב במילים ורגשות. הכתיבה היא מלאכה משחררת, גם אם לא תמיד מרפאה. בין השורות עולה געגוע חד, חמלה וכעס ועצב ובעיקר אהבה. אני בתוכה כתמיד, רויטל


מאת: גבי רימברג דואר אלקטרוני: grymberg@yahoo.com

תאריך: 2004-07-13
אני משוטט בין הדפים, והלב דומע. העיניים החכמות שלך מביטות לעברי מכל פינה, בוחנות ואוהבות. גם כשכעסת (לעיתים נדירות) או היית מאוכזב, הטון היה תמיד מינורי, שלא לטעות לחומרא - תמיד לתת צ'אנס נוסף לבנאדם שמולך.
אז חברי האהוב, סלח לי על שתיקתי במילים. אני סוחב את המטען שהותרת אצלי בלב בשמחה, אבל לא שש להניח אותו על האדמה, שמא לא אוכל להרימו בשנית. המטען כבד - החור שנפער בנשמה לעולם יוותר. ממשיכים הלאה, מכסים אותו בשכבה דקה של כיסוי ונזהרים לא לנקבה.
אוהב, גבי.


מאת: רויטל דואר אלקטרוני: karambelo@bezeqint.net

תאריך: 2004-07-09
בקשות אחרונות. ביקש ממני גיא, להמשיך ולכתוב. תעשי את מה שגורם לך להנאה, גורם לאחרים לחיוך ובעיקר מוציא את הטוב שבך. אני כותבת מדי יום, יומן עם מאות עמודים, עם מחשבות, פואטיות ופחות. הכתיבה המרפאה, היא בחלקה לעיניי בלבד ובחלקה נפרשת על יומן וירטואלי.

גיא לוקח באותה כתיבה חלק נכבד. בזיכרון ובאחזקת העט.
סיפור קצר שכתבתי על אבידה, על צמיחה חדשה ועל זיכרון, מסמלים את המתחולל בנפשי בשנה זו. המילים בעיניים של ילד עוזרות לפעמים להבחין בקושי הנוראי מחד, באובדן העצום ומן הצד השני באופטימיות בריאה, בימים אחרים שמחכים לנו כזה גיא עבורי , תמיד.

לגדל כלבים ונענע

כשאמא סרקה את שערי, אוספת אותו לקוקו בלוף, היה לה תמיד בידיים מין ריח כזה עדין-חריף של נענע.
ריח שהתערבב בשערי המלא, טרי כמו הבוקר שרק החל.
הילקוט שלך מוכן?
מוכן
לא שכחת את חוברת חשבון ?
לא שכחתי
מפתח תלוי על צואר ?
תלוי
כבר שבע ושלושים שלא תאחרי.

מעולם לא אחרתי לבית הספר. במשך 12 שנות המוסד הפורמלי החסרתי בערך יומיים בגלל אבעבועות. מעולם לא החסרתי ימים בעבודה בשל מחלה.
שכחנית גדולה נותרתי ואבא תמיד רודף אחרי עם הפלאפון והמפתחות כשאני נמצאת אצל הוריי

המנטה גדלה עמי בשערי גם כשקצצתי אותו כמו אמא, להראות כמו גדולה. תמיד היה בחיקה כשלטפה את ראשי.
הוריי היו קוטפים תמיד חופן, ממששים אותו בין אצבעותיהם, גורסים אותו בין כפות הידיים שהיו מוריקות ומדיפות לעולם כמו הפרפומריה של מינה בקצה הרחוב
הגינה שלנו מלאה בצמח המופלא והפראי הזה, שאם הוא מחבב אותך הוא גדל לשיחי ענק עמוסים, סבוכים כמו שיערי ומלאי ניחוח ירוק. לא נעלם ולא מתבייש לגדול ולהשתלט.
תה עם הר של נענע ושני סוכר
לימונדה קרה עם נענע
סלט חתוך קטן מעוטר ומבושם בעלים הירוקים
גבעולים של נענע באגרטל, בצדם של רוזמרין ולוונדר וכמה כלניות.
זיכרונות מחורף ועד קיץ של ניחוח ירוק

בגינה הגדולה, הסתובבה לה סאלי, כלבת לברדור שחרחרה, שכל ניחוחות המנטה של היום מזכירים לי אותה.
קופצת אליי שמחה בכל בוקר .
שדות הנענע היו היער שלה, שטחי המרעה ואתר הבילויים של כל כלבי השכונה. מתכרבלת בתוכם, תמהה בכל פעם על הריח המשונה הזה, שליטף אותה והיה סמלה המסחרי כשיצאה לסיבוב ברחוב.

סאלי היתה הכלבה הזו שקבלנו בגיל שנה, שתגדל עם הילד, שילמד קצת על טבע ובעלי חיים. כמובן היתה חלק רשמי מהמשפחה.אחות בכורה ברגעים עצובים וילדה קטנטנה וליצנית גם כשהתבגרה
סאלי, יצאה בסופי השבוע לעזור לאבא בציד, מיומנת באיתור חוגלות, כשכשה זנבה כשמצאה אותם, קשוחה וחזקה. כשכשה גם תמיד בזנבה לכל מבט של תשומי שקבלה. כשכשה בזנבה, שמחה על בטנה ההריונית שגדלה תכופות עם הפיכתה לאישה בשלה. כשכשה בזנבה, מתערסלת בין רגליי כשאמא סרקה מחלפותיי.

סאלי היתה בהריון יותר מדי פעמים, יותר מדי כלבלבים קטנים שאף אחד לא רצה,וכל הדודים כבר קבלו.
אבא ואמא החליטו שצריך לעשות את סאלי פחות ולדנית.
כילדה, שלא ידעה עדיין, איך ילדים באים לעולם ולמה סאלי לא עושה כבני האדם ויולדת רק אחד, ידעתי שלא יכאיבו לה הרבה ויהיה לה קצת עצוב, אבל יש לה כבר מספיק ילדים משל עצמה.

אמרתי לה" סאלי מתוקה , את הולכת לרופא להוציא את השקדים ואולי גם ירשו לך אחר כך הרבה גלידה"
חבקתי אותה, מזיזה את חוטמה בריח מסטיק עלמה, מכשכשת בזנבה המחייך, שלא ידע להתעצב.

כשחזרו הוריי נפולים ומיוסרים בערב, חיכיתי לחיבוק כשכשן זנב שיבוא עמם.
סאלי נשארה אצל הרופא אמרו לי, מרגישה לא כל כך טוב ואולי תשוב מחר.

שיחי המנטה בחוץ נשארו זקופים זמן רב, סאלי לא שבה לקפץ בתוכם, למעוך אותם ולהתגלגל עליזה בין הפרחים הסגולים לבנים.

בזמן הניתוח הפשוט, סאלי היתה כבר אמא. סיבוך כאוב ומקרי.
אני תמימה עדיין, לא יודעת עדיין כיצד ילדים באים לעולם וכיצד הולכים ממנו, הכרתי בראשונה את צער הפרידה

שיחי הנענע בבית הישן המשיכו לפרוח גם אחרי שעזבנו. מין גונגל סמיך שמזנבים ממנו לעיסה אחרי בית הספר
בבית החדש לא הצליחו הגבעולים שלקחנו להקלט, עלעלים קטנים וקלושים שהשמש עכלה בכל אביב.

אמא עברה להכין תה עם מרווה, קציצות עם מרווה, פסטה ברוטב חמאה ומרווה ואני התבגרתי לתוך חיקה החמים, תמימה מעט פחות ועדיין שמחה לליטוף שערי

רויטל. מרץ 2004



מאת: רויטל דואר אלקטרוני: karambelo@bezeqint.net

תאריך: 2004-07-09
בקשות אחרונות. ביקש ממני גיא, להמשיך ולכתוב. תעשי את מה שגורם לך להנאה, גורם לאחרים לחיוך ובעיקר מוציא את הטוב שבך. אני כותבת מדי יום, יומן עם מאות עמודים, עם מחשבות, פואטיות ופחות. הכתיבה המרפאה, היא בחלקה לעיניי בלבד ובחלקה נפרשת על יומן וירטואלי.

גיא לוקח באותה כתיבה חלק נכבד. בזיכרון ובאחזקת העט.
סיפור קצר שכתבתי על אבידה, על צמיחה חדשה ועל זיכרון, מסמלים את המתחולל בנפשי בשנה זו. המילים בעיניים של ילד עוזרות לפעמים להבחין בקושי הנוראי מחד, באובדן העצום ומן הצד השני באופטימיות בריאה, בימים אחרים שמחכים לנו כזה גיא עבורי , תמיד.

לגדל כלבים ונענע

כשאמא סרקה את שערי, אוספת אותו לקוקו בלוף, היה לה תמיד בידיים מין ריח כזה עדין-חריף של נענע.
ריח שהתערבב בשערי המלא, טרי כמו הבוקר שרק החל.
הילקוט שלך מוכן?
מוכן
לא שכחת את חוברת חשבון ?
לא שכחתי
מפתח תלוי על צואר ?
תלוי
כבר שבע ושלושים שלא תאחרי.

מעולם לא אחרתי לבית הספר. במשך 12 שנות המוסד הפורמלי החסרתי בערך יומיים בגלל אבעבועות. מעולם לא החסרתי ימים בעבודה בשל מחלה.
שכחנית גדולה נותרתי ואבא תמיד רודף אחרי עם הפלאפון והמפתחות כשאני נמצאת אצל הוריי

המנטה גדלה עמי בשערי גם כשקצצתי אותו כמו אמא, להראות כמו גדולה. תמיד היה בחיקה כשלטפה את ראשי.
הוריי היו קוטפים תמיד חופן, ממששים אותו בין אצבעותיהם, גורסים אותו בין כפות הידיים שהיו מוריקות ומדיפות לעולם כמו הפרפומריה של מינה בקצה הרחוב
הגינה שלנו מלאה בצמח המופלא והפראי הזה, שאם הוא מחבב אותך הוא גדל לשיחי ענק עמוסים, סבוכים כמו שיערי ומלאי ניחוח ירוק. לא נעלם ולא מתבייש לגדול ולהשתלט.
תה עם הר של נענע ושני סוכר
לימונדה קרה עם נענע
סלט חתוך קטן מעוטר ומבושם בעלים הירוקים
גבעולים של נענע באגרטל, בצדם של רוזמרין ולוונדר וכמה כלניות.
זיכרונות מחורף ועד קיץ של ניחוח ירוק

בגינה הגדולה, הסתובבה לה סאלי, כלבת לברדור שחרחרה, שכל ניחוחות המנטה של היום מזכירים לי אותה.
קופצת אליי שמחה בכל בוקר .
שדות הנענע היו היער שלה, שטחי המרעה ואתר הבילויים של כל כלבי השכונה. מתכרבלת בתוכם, תמהה בכל פעם על הריח המשונה הזה, שליטף אותה והיה סמלה המסחרי כשיצאה לסיבוב ברחוב.

סאלי היתה הכלבה הזו שקבלנו בגיל שנה, שתגדל עם הילד, שילמד קצת על טבע ובעלי חיים. כמובן היתה חלק רשמי מהמשפחה.אחות בכורה ברגעים עצובים וילדה קטנטנה וליצנית גם כשהתבגרה
סאלי, יצאה בסופי השבוע לעזור לאבא בציד, מיומנת באיתור חוגלות, כשכשה זנבה כשמצאה אותם, קשוחה וחזקה. כשכשה גם תמיד בזנבה לכל מבט של תשומי שקבלה. כשכשה בזנבה, שמחה על בטנה ההריונית שגדלה תכופות עם הפיכתה לאישה בשלה. כשכשה בזנבה, מתערסלת בין רגליי כשאמא סרקה מחלפותיי.

סאלי היתה בהריון יותר מדי פעמים, יותר מדי כלבלבים קטנים שאף אחד לא רצה,וכל הדודים כבר קבלו.
אבא ואמא החליטו שצריך לעשות את סאלי פחות ולדנית.
כילדה, שלא ידעה עדיין, איך ילדים באים לעולם ולמה סאלי לא עושה כבני האדם ויולדת רק אחד, ידעתי שלא יכאיבו לה הרבה ויהיה לה קצת עצוב, אבל יש לה כבר מספיק ילדים משל עצמה.

אמרתי לה" סאלי מתוקה , את הולכת לרופא להוציא את השקדים ואולי גם ירשו לך אחר כך הרבה גלידה"
חבקתי אותה, מזיזה את חוטמה בריח מסטיק עלמה, מכשכשת בזנבה המחייך, שלא ידע להתעצב.

כשחזרו הוריי נפולים ומיוסרים בערב, חיכיתי לחיבוק כשכשן זנב שיבוא עמם.
סאלי נשארה אצל הרופא אמרו לי, מרגישה לא כל כך טוב ואולי תשוב מחר.

שיחי המנטה בחוץ נשארו זקופים זמן רב, סאלי לא שבה לקפץ בתוכם, למעוך אותם ולהתגלגל עליזה בין הפרחים הסגולים לבנים.

בזמן הניתוח הפשוט, סאלי היתה כבר אמא. סיבוך כאוב ומקרי.
אני תמימה עדיין, לא יודעת עדיין כיצד ילדים באים לעולם וכיצד הולכים ממנו, הכרתי בראשונה את צער הפרידה

שיחי הנענע בבית הישן המשיכו לפרוח גם אחרי שעזבנו. מין גונגל סמיך שמזנבים ממנו לעיסה אחרי בית הספר
בבית החדש לא הצליחו הגבעולים שלקחנו להקלט, עלעלים קטנים וקלושים שהשמש עכלה בכל אביב.

אמא עברה להכין תה עם מרווה, קציצות עם מרווה, פסטה ברוטב חמאה ומרווה ואני התבגרתי לתוך חיקה החמים, תמימה מעט פחות ועדיין שמחה לליטוף שערי

רויטל. מרץ 2004



מאת: ערי (פייר)

תאריך: 2004-05-29


שוורץ ארגן השנה את מדורת ל"ג בעומר, היה בסה"כ נחמד (כמו שנהגנו לומר בעקיצה
בתקופת התיכון:"הפסדת שלא באת...").
את לימוד המשניות לעילוי נשמתך במהלך שנת פטירתך הראשונה, החלפתי השנה לשיעורי
גמרא; לוגיקה צרופה, מדהים!

ידוע לי שבכל פעם שאני מנסה להבין מילה מתוך הדף, מנסה להבין למה התכוונו
חז"ל, מנסה לפצח קושיה בגמרא, הדבר מסייע לנשמתך לעלות למקום גבוה יותר; גלוי
וברור לך שבכל פעם שאני יושב ללמוד, הדבר מסייע לי,(להבדיל בין העולם שלך לעולם
שלנו) לפתח ולהעלות את הנשמה שלי למקום גבוה יותר, (וחוץ מזה, זה מה-זה כיף!).

במובן הפשוט והאמיתי של הדברים, ומוזר ככל שזה אולי נשמע, אנחנו כרגע בעיצומו
של מסלול טיפוס, מסלול שהתחלנו לפני שנה. אמנם, הפעם החבל הרבה יותר ארוך, אבל
המסלול יותר אמיתי, ואין פסגה באופק.

ערי (פייר)


מאת: פיני דואר אלקטרוני: shaip@gamatronic.co.il

תאריך: 2004-05-03
אני מביט בתמונות, קורא את הנכתב עליך, נזכר באלף חוויות ועוד אחת, ובעיקר מתגעגע אליך, גיא. עדי בתי כבר בת 5 חודשים ורק מבטה הנבון והתמים לבדו מצליח להפיג יגונות וגעגועים, אבל ישנם רגעים שמסתננים בלי אזהרה, לעת ערב או בצהרי חמסין, שבהם עולה מחשבה, מסתלסל לו זכרון, ואחר כך נותרים הגעגועים והזמן איננו מרפא, הוא רק מגביר אותם.


חזרה לתפריט הראשי Return to Homepage