בפפואה עם גיא -זכרונות (פיני)

הרעיון לנסוע לפפואה עלה עם הגעתנו לאוסטרליה באפריל 92. גיא סיפר לי כי פגש מישהו לפני שיצאנו לאוסטרליה, שסיפר לו שטייל בפפואה, וכל חוויות הטיול שלו התגמדו ליד החוויות מפפואה.
זה הקסים אותנו, לא פחות מהשם של המקום (תודו שעם שם כמו פפואה יכול לצאת רק טוב). קנינו את הלונלי פלנט והבנו שזה המקום שלנו.
באותם ימים, חורף של מלבורן, אוסטרליה (קרררררררר), ואנחנו מצטנפים ב-Yellow Cortina Lodge , מדמיינים את הטיול שלנו שם, מנסים לאתר את המקומות במפה ולטוות אותם לטיול אחד ארוך. וזאת מדינה גדולה, ממש גדולה. אנחנו מבינים כי נצטרך לטוס מספר פעמים ממקום למקום, מנסים לשנות יעדים ומחליטים על מקומות "חובה".
15 בספטמבר 1993 , אנחנו מגיעים לפורט מורסבי, בירת פ.נ.ג. ולא מבינים איזה מזל משחק לנו. למחרת יום הגעתנו הוא יום העצמאות של הפפואים, ואנחנו מקבלים תצוגת ראווה של עשרות שבטים , שבאו לחגוג בלבוש מסורתי וססגוני.
לאחר 6 חודשים באוסטרליה אתה די מתרגל לנחמדות האירופאית הקרירה ולכך, שמנהג הכנסת אורחים אינו מקובל. הפפואים, לעומתם, מסבירי פנים ומכניסי אורחים מדהימים באופן יוצא דופן ומעט מבהיל.
בכל 45 ימי הטיול בפפואה לא נזדקקנו ולו פעם אחת להיכנס למלון מכיוון, שבכל פעם אירחו אותנו מכובדי הכפר או תושבי העיירות.
לאחר שהצטיידנו במפות ניווט ומצ'טות, אנחנו נוסעים לכיוון היעד הראשון, הר וילהלם. צעדנו מספר ימים עד שהגענו למרגלות ההר. על ההר טיפסנו כשאנו מלווים בשני נערים מקומיים שעלו אתנו, ולמרות שלא היו מעולם על פסגת ההר, הובילו אותנו לפסגה ברגל בטוחה.
טיפסנו במשך כמה ימים עד שהגענו לבקתה האחרונה לפני הפסגה, שם החלטנו כי אנו נשארים יום וחצי לפני ההעפלה לפסגה, רצינו שתהיה ראות טובה ורצינו לנוח מספיק זמן. החלטנו כי נעלה לפסגה לראות את הזריחה, מה שאומר שצריך להתחיל לטפס בסביבות 12 בלילה. (כ-5 שעות טיפוס).
הלכנו לישון מוקדם יחסית וקמנו ב-11 וחצי. דייקנים מתמיד, יצאנו לדרך בחמישה לאחת, אתנו שני הנערים שהובילו את הדרך. לפני הפסגה נתקלנו ברוחות חזקות במיוחד, שאילצו אותנו להישאר במקום כשעה. למרות כל זאת הזריחה מעל הר וילהלם היתה אחת המראות היפים ביותר בחיי.
בכדי שלא ישעממם יותר מידי החלטנו כי אנו מחלקים תחומי אחריות לחברים נוספים, שאינם אתנו: האחריות על טמפרטורת היום היתה על וקס, העננים על פייר, הגשם על סרוסי... ובכל פעם, שמשהו היה לא בסדר, ידענו שיש עם מי לדבר...גיא טען, "זה שהם לא אתנו, לא מסיר מהם אחריות".
נכונותם של הפפואים לעזור הכתה אותנו בתדהמה כל פעם מחדש. הם עזרו לנו עם התרמילים הכבדים, מקום לישון, אוכל ושתיה. בתמורה רצו תמיד סיפורים מארץ הקודש. הם לימדו אותנו את השפה המקומית, כיוונו אותנו ליעדנו וליוו אותנו מרחקים אדירים. באחד הקטעים ליווה אותנו פפואי במשך 4 ימים עד לעיר הקרובה, ולאחר שהגענו הוא מצא את אחותו, אותה לא ראה 15 שנה.
השייט על נהר הסיפיק העצום התחיל בנחל אפריל. עם הקאנו הראשון שהיה לנו התרסקנו כי חשבנו, שאנחנו יכולים להסתדר ללא עזרת המקומיים, וכמעט איבדנו את התרמילים על כל תכולתם. לאחר שהוא רוסק, כבר היינו רחוקים מכל עזרה אפשרית, ואת התרמילים מצאנו רק במקרה. לאחר החוויה הזו עבר עלי משבר, שבו לא יכולתי למצוא כוחות נפשיים להמשיך. גיא היה צריך לחזק אותי ולשכנע אותי, שהנורא ביותר מאחורינו ואנו ממשיכים קדימה.
לאחר יומיים של הליכה בתוך הג'ונגל הגענו לכפר שבו הצטיידנו בקאנו מס' 2 ואתו הגענו לסוף המסלול.